שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    שעת חינוך: להיות מורה ביפן

    זה נשמע כמו חלומו של כל מורה ישראלי: תלמידים צייתנים ושקטים, שמעדיפים תמיכה הדדית בחבריהם על פני תחרותיות ורברבנות. דנה פאר, מורה ישראלית ביפן, מסבירה למה לוקח לתלמיד יפני עשר דקות להחליט אם הוא מעדיף את מיקי מאוס או פיקאצ'ו - ולמה זה יכול לשגע מורה מערבי

    "מי מתנדב להיות ראשון?" שאלתי את קבוצת התלמידים היפנים שלי באחד משיעורי האנגלית הראשונים שהעברתי ביפן.

     

    דממת אלחוט. אף אחד לא קפץ להתנדב, הרים את ידו או הראה כל סימן חיים. הם רק ישבו להם שם, בוהים בי בשקט או משפילים את מבטם אל השולחן. כמה מוזר, חשבתי, זה הרי לא ששאלתי אותם מי מתנדב להקריא את שיעורי הבית, לגשת ללוח למבחן איות או לנתח את התקבולות הכיאסטיות בשירתו של אדגר אלן פו. בסך הכל רציתי שאחד מהם יבחר ראשון אות במשחק ה"הנגמן" שהם כל כך אוהבים.

     

    בסופו של דבר, אחרי שפעמיים נוספות בהן חזרתי על השאלה לא הניבו כל תוצאה אחרת, נאלצתי לנדב אחד מהם בעצמי.

     

    הסצנה הזאת חזרה על עצמה במדויק לא פחות מ-50 (!) פעמים במהלך החודש הראשון שלימדתי ביפן. לא משנה מה שאלתי, בכל פעם שפניתי לכיתה ככלל ולא לאחד התלמידים בפרט, אף אחד לא טרח לענות לי. בסופו של חודש רווי תסכולים ויתרתי לחלוטין, ומאז הקפדתי להפנות כל שאלה לקורבן ספציפי.

     

    כבר דחפו לך אצבע? 

    אחרי הוראה של מספר חודשים ביפן, דבר אחד ברור לחלוטין: ללמד ילד יפני זו חוויה שונה לגמרי מללמד ילד ישראלי. המשפט הזה, אגב, לא חל על ילדי הגן ובית הספר היסודי, שהם כנראה פחות או יותר אותו הדבר בכל מקום בעולם. למעשה, לפעמים התלמיד היפני הצעיר אפילו שובב יותר מעמיתיו בארצות אחרות, מה שבא למשל לידי ביטוי באקט ה"קונצ'ו" הנפוץ ביפן, בו דוחף הילד היפני אצבעות לתוך התחת של חבריו - וגם לתחת של, כן, כן, המורים שלו (לא, טרם...).

     

    אבל ברגע שהתלמיד היפני מגיע לחטיבת הביניים, הרי שמילד שמח ושובב, מלא שמחת חיים והתלהבות, הוא הופך למעין שיבוט שקט וחיוור של עצמו.

     

    בכל יום אני שמה לב להבדל מחדש: תלמידי הגן והיסודי מגיעים לשיעורים בהתלהבות ובעיניים נוצצות, תלמידי החטיבה והתיכון מגיעים עייפים וכבויים, מתיישבים כל אחד על הכסא שלו וממתינים בדממה שאומר להם מה לעשות. על שאלות כמו מה שלומם או מה עשו השבוע, הם משיבים בקול שקט, לאחר הרהור ארוך, ובלקוניות. לפני שבוע שאלתי תלמידה שלי בתחילת השיעור מה היא עשתה היום. על כך היא ענתה לי בחצי פה, ולאחר מחשבה עמוקה, "כדורעף".


    הילדים השובבים הופכים לשיבוטים חוורים (צילום: Gettyimages Imagebank)

     

    עייפות קולוסאלית

    סיבה אפשרית לכך שהתלמידים היפנים שקטים כל כך היא שהם פשוט... עייפים. עייפות היא מוטיב מוביל בחייו של התלמיד היפני. כשאני שואלת את התלמידים שלי "How are you?", שתיים מהתשובות השכיחות ביותר שאני מקבלת הן "I'm tired" ו-"I'm sleepy". לא שזה מפתיע. סדר היום של תלמיד יפני ממוצע עמוס בערך כמו זה של סמנכ"ל חברת סטארט-אפ בהרצליה פיתוח.

     

    יום הלימודים של התלמיד מתחיל בשמונה בבוקר ונמשך עד ארבע אחר הצהריים. גם אז הוא עדיין לא יילך הביתה, שכן יש לו "פעילות מועדון" שנערכת בכל יום עד שש בערב. בדרך כלל מדובר במועדון ספורטיבי כלשהו, כגון בייסבול או כדורעף, אבל יש גם מועדונים אמנותיים, כמו מוזיקה או צילום.

     

    פעמיים או שלוש בשבוע יילך התלמיד היפני אחרי המועדון לג'וקו (juku) – בית ספר פרטי ששיעוריו מתקיימים בשעות הערב, ובו נערכת במשך כשעתיים חזרה על החומר שנלמד בבית הספר. המקצועות שנלמדים בג'וקו הם מתמטיקה, יפנית, מדע, מדעי החברה ואנגלית. לג'וקו מתחילים התלמידים היפנים ללכת כשהם מגיעים לכיתה ד'.

     

    למוסד הג'וקו היסטוריה ארוכה ביפן כמוסד בו נערכים שיעורים למבוגרים במקצועות אקדמיים ובאומנויות לחימה. רק במאה ה-20 החל הג'וקו לשמש כתוספת ללימודים הרגילים בבתי הספר. בשנות השבעים הג'וקו צבר פופולריות עצומה, לאור הפריחה הכלכלית ביפן שאיפשרה להורים רבים יותר לממן את הלימודים היקרים, ובכך להבטיח לילדיהם הצלחה בלימודים ועתיד מקצועי טוב יותר. הנוכחות בג'וקו אינה בגדר חובה, אולם נדיר למצוא תלמיד יפני שלא הולך לג'וקו במשך תקופה מסויימת במהלך לימודיו.

     

    בערבים החופשיים מהג'וקו ינצל התלמיד את הערב הפנוי ל... חוגים אחרים - כמו למשל שיעורי פסנתר, בלט, או אנגלית בבית הספר הפרטי בו אני מלמדת. אחרי החוג או הג'וקו יחזור התלמיד לביתו, שם יהיה עליו להכין את שיעורי הבית למחר, כשזמן הכנת השיעורים הממוצע אורך כשעה. אפילו בסופי השבוע התלמיד היפני אינו חופשי לנפשו, שכן בימי שבת מתקיימת פעילות מורחבת של המועדון בין השעות שמונה בבוקר לאחת בצהריים, ובחלק מבתי הספר מתקיימת הפעילות הזאת גם בימי ראשון.

     

    תחרותיות? לא בבית ספרנו

    אין ספק אם כך שהתלמיד היפני מגיע לשיעורים כשהוא עייף ולכן אינו עונה לשאלות שמופנות לכלל הכיתה – אבל האם זה באמת הכל? כשהעליתי את השאלה בפני חבריי היפנים, הם הסבירו לי שהיפנים, ככלל, פשוט לא אוהבים להתבלט. "הפטיש דופק את המסמר הבולט" הוא פתגם יפני הטומן בחובו את תמצית התפיסה התרבותית היפנית בנוגע להתבלטות.

     

    התבלטות נחשבת לדבר רע, ותלמיד שמפגין ידע רב מדי בכיתה נחשב למתבלט, ולפיכך למתרברב ותחרותי – תכונות הזוכות לגינוי בתרבות היפנית, הדוגלת בשוויוניות ובהרמוניה.

     

    כולנו מכירים את התלבושת היפנית האחידה (זו של הבחורות מככבת בפנטזיות של מיליוני גברים ברחבי העולם). אחת הסיבות לכך שביפן נהוגה תלבושת אחידה עד לסוף התיכון היא שמירה על שוויון בין תלמידים עניים ועשירים. בעבר הלא מאד רחוק, אגב, נהגו להגביל אפילו את סוגי האביזרים שמותר היה להביא לבית הספר (כמו הילקוט, למשל).


    התלבושת האחידה שהפכה לפנטזיה מערבית (צילום: ויז'ואל/פוטוס) 

     

    אחת התוצאות של החתירה לשוויון היא שהתלמיד היפני אינו מפגין תחרותיות כלפי חבריו לכיתה. בעוד שתלמידים ישראלים התלהבו ממשחקי תחרויות שהעברתי ותמיד רצו לנצח, הרי שביפן כמעט בכל פעם שחילקתי לתלמידים דפי משימות והסברתי שמדובר בתחרות - הם פתרו אותם ביחד, בניגוד להוראותיי המפורשות. כנראה שעקרון התמיכה ההדדית חזק ביפן אפילו יותר מהעקרון המקודש של הציות למורה.

     

    "ממש לא חשוב לי לנצח בתחרות שנערכת רק בשביל הכיף", הסבירה לי איי, תלמידה בת 15, כשתהיתי למה היא מעדיפה לעבוד ביחד עם היריבה שלה במקום לנצח אותה. "אני מעדיפה שכולם יהיו שמחים וייהנו מהפעילות, זה חשוב לי הרבה יותר מההנאה שבניצחון. יש רק מקום אחד שבו חשוב לי לנצח – וזה במבחן. כי המבחן, בניגוד למשחק, באמת ישפיע על העתיד המקצועי והאקדמי שלי".

     

    גיהנום הבחינות

    אוי, המבחן. בכל מערכת חינוך בעולם אנחנו לומדים כדי לעבור את המבחן - אבל מערכת החינוך היפנית לוקחת את זה לקיצוניות חדשה. התלמידים היפנים מחונכים כמעט אך ורק במטרה לעבור את הבחינות. החינוך היפני שם את הדגש על שינון עובדות, שיסייעו לתלמידים לעבור את "גיהנום הבחינות" (ביפנית: Juken Jigoku) של הקבלה לאוניברסיטה. החינוך הזה כמעט בכלל לא מתייחס לאספקט של פיתוח יצירתיות וחשיבה ביקורתית.

     

    "זוהי נקודת התורפה של מערכת החינוך היפנית", אמר לי ד"ר מיצוי, רופא יפני שהזדמן לי לשוחח איתו על הנושא. "בשיעורי היסטוריה, למשל, ילמדו את התלמיד היפני את העובדות היבשות ויצפו ממנו לזכור במדויק את התאריך בו אירע כל אירוע, אבל לעולם לא ילמדו אותו את הסיבות. הוא לעולם לא יידע לנתח את הרציונל שמאחורי האירועים שקרו, להבין מה הוביל למה. כך זה היה כשאני למדתי בתיכון, וכך זה גם היום".

     

    תסביך מושלמות

    חברה שלי, גם היא מורה לאנגלית ביפן, שאלה פעם את אחד מתלמידיה אם יש לו מחשב אישי. בתגובה שקע התלמיד בהתלבטות עמוקה,

    שנמשכה דקות ארוכות. "מה הבעיה? פשוט תענה 'כן' או 'לא'!" אמרה לו כשפקעה סבלנותה. התלמיד רק הסתכל עליה, והמשיך לשתוק. בסופו של דבר, אחרי מספר דקות נוספות של מחשבה מאומצת, תוך סינון קולות-משיכת-הזמן היפניים האופייניים "eto" ו"אההה", הסביר לה התלמיד בכובד ראש שהוא לא יודע אם נכון או לא נכון לומר שיש לו מחשב אישי, כי המחשב שאצלו בבית בעצם שייך לאבא שלו, והוא רק נותן לו להשתמש בו לפעמים.

     

    אולי זה נשמע לכם כמו סיפור חריג, אבל האמת היא שהתופעה הזאת חוזרת על עצמה כל הזמן. שאלות פשוטות שאני שואלת את התלמידים שלי, כגון "מה הצבע האהוב עליך?" או "האם אתה אוהב בננות?" זוכות להתלבטות רצינית ולהקדשת מחשבה כה ארוכה ומיותרת, שלפעמים בא לי לטלטל אותם ולצעוק: "פשוט תגידו משהו! לא חשוב מה! לא באמת אכפת לי אם אתם מעדיפים תפוחים או בננות!"

     

    מדוע זה כך? ובכן, אחד הדברים החשובים ביותר לתלמיד היפני, ולמען האמת ליפנים בכלל, זה להעניק תשובות מדויקות ככל האפשר לשאלות שהם נשאלים. זו אגב סיבה נוספת שהם מעדיפים לשתוק כשהשאלה מופנית לכל הכיתה - הרי עדיף שלא לומר כלום מאשר להסתכן בהענקת תשובה לא מדויקת, או אפילו - לא עלינו - לא נכונה.

     

    אז כזה הוא התלמיד היפני: צייתן ושקט, לא תחרותי, חותר לשוויון מול חבריו לכיתה ומקפיד על מתן תשובות מושלמות ומדויקות. לכאורה, התגשמות חלומו של כל מורה. תכל'ס, נסו אתם לעמוד מול קבוצה של תלמידים דוממים, שלעולם לא יצביעו בשיעור ושייקח להם עשרים דקות להחליט אם הם מעדיפים את מיקי מאוס או פיקאצ'ו (נושא שביפן מטריד גם תלמידי תיכון). בחיי, לפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לתלמיד הישראלי. אמנם הוא מרעיש, מעביר פתקים ומדי פעם זורק כסאות, אבל לפחות הוא תמיד שמח להפגין את הידע שלו, אוהב להביס את חבריו במשחקים בכיתה, ויודע להגיד מייד אם הוא מעדיף תפוחים או בננות.

     

    • לכתבות הקודמות:

    יפנית שפה קשה

    המדריך לשירותים היפניים

    קארושי: עבודה עד מוות

    זן ואמנות זריקת הזבל

    אונסן: הספא היפני 

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אתם לא רוצים לדעת מה זה קונצ'ו
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    מומלצים