שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    חושב, חולם, הוזה
    אריאל זילבר מוכר את הדיסק החדש שלו בעצמו, ומאשים את חברת התקליטים שזרקה אותו, את הקהל שעזב אותו ואת התקשורת שמתעלמת ממנו. אבל האמת, לא ברור מי מתעלם ממי - התקשורת מזילבר או זילבר מהמציאות

    אחד הסיפורים הידועים על אריאל זילבר הולך אחורה עד לאמצע שנות ה־70. לקראת סוף דרכה של להקת "תמוז" היו היחסים בין חבריה, ובמיוחד בין זילבר לשלום חנוך, רעועים מאוד. זילבר כבר היה למעשה בדרך החוצה מהלהקה, רק שהיו לו עדיין כמה הופעות לקיים במסגרת החוזה. אז הוא קיים את ההופעות האלה, אבל באקט מחאתי הופיע עם שקית נייר על הראש וניגן רע בכוונה. פתחתי בסיפור האידיוטי הזה כי כאן צריך להתחיל אם רוצים להבין מה עובר על זילבר בעשור האחרון, ואיך הוא איבד את רוב המניות שהיו לו אצל אנשים שלא מסתובבים ברגיל עם עוזי ודובון.

     

    זילבר הוציא לאחרונה דיסק חדש, ויש סיכוי לא רע שלא שמעתם על זה עד הרגע. אי אפשר למצוא אותו בחנויות, לא משמיעים שירים מתוכו ברדיו, ולא הופיעו ביקורות עליו בעיתונים (סליחה, דווקא היתה ביקורת אחת: ב"הצופה"). כיוון שאף חברת תקליטים לא מוכנה לגעת באלבום, שרובו שירי מחאה מהימין העמוק, זילבר נאלץ למכור אותו בעצמו דרך הרשת. ג'ריקן ג'ריקן, פח פח.

     

    התכוונתי לטעון כאן שמזמברים את זילבר, אבל די מהר הבנתי שזה לא הסיפור. קל להאשים את חברות התקליטים שמחרימות אותו, אבל קשה להאשים חברה מסחרית שחוששת לגעת בחומרים כאלה: למרות מה שזילבר טוען, סביר שאין כאן חרם מאורגן או השתקה מכוונת, אלא סתם סיפור עצוב על אמן גדול שהחריב ביסודיות ובהרבה שנים של עבודה מאומצת את הקהל הגדול שהיה לו פעם. הוא דחק את עצמו לעמדה של מוקיון הזוי, שבכל פעם שהוא פותח את הפה יוצאת איזה שטות. מצפים לזה ממנו - והאמת, הוא גם נענה לזה די בשמחה - והיום כבר כמעט לא נשאר מי שירצה לשמוע את מה שיש לו להגיד.

     

    זה נשמע דמיוני, שעד לפני לא יותר מדי שנים אריאל זילבר היה אחד הזמרים המצליחים והאהובים ביותר בישראל. אבל צריך לזכור שגם כשהיה בשיא הפופולריות שלו הוא טיפח תדמית אקסצנטרית של אחד שלא דופק חשבון. השטיקים הבימתיים שלו - פעם הוא העלה פועלים שצבעו את הבמה בלבן במהלך החצי הראשון של ההופעה, ובחזרה בשחור בחצי השני - נתפסו אז כביטוי לאינדיבידואליזם ולמרדנות שהם א"ב של רוק. אבל האמת היא שבמהות, אין הבדל בינם לבין מה שזילבר עושה היום.

     

    התכנים שהוא מתעסק בהם אולי השתנו, אבל בעצם זילבר נשאר אותו אחד שהולך ראש בקיר עם מה שהוא רואה כאמת האישית שלו, עיוור לחלוטין לגבולות הגזרה של הקונצנזוס - אלה שעליהם, מה לעשות, כדאי לשמור אם אתה רוצה שישמיעו אותך ברדיו או יקנו ממך אלבומים. זאת אותה התרסה ילדותית שגרמה לו לחרב את הופעותיה של "תמוז", לצעוק מפעם לפעם על הנגנים ועל הקהל, להפסיק הופעות באמצע סתם כי שיעמם לו - ושהיום דוחפת אותו להגיד בדיוק מה שהוא חושב על הומואים ו/או שמאלנים ו/או ערבים, לא משנה מי מקשיב. הוא תמיד יודע היטב לאיזה פינה הוא נכנס, ותמיד הולך על זה בכל זאת. במידה רבה, אריאל זילבר מעולם לא הסיר את שקית הנייר ההיא מהראש.

     

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אריאל זילבר, איפשהו בשטחים. "איבד את רוב המניות שהיו לו"
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים