שתף קטע נבחר

"אמא, גם בחופש הזה תהיה מלחמה?"

הם התעוררו מאזעקות, זינקו למקלטים וראו טילים מתפוצצים וחיילים מתארגנים בבית-הספר. שנתיים אחרי, הילדים של קיץ 2006 עדיין לא התאוששו. "הילדה הפכה מעצמאית לחרדתית, לא מוכנה לעזוב אותנו לרגע, הצלצול מזכיר לה את האזעקה", מספרת אם מהעמקים, שהצטרפה לפרויקט טיפולי חדש כדי להתגבר ביחד על הפחד

שנתיים חלפו מאז פרצה מלחמת לבנון השנייה, ובשטח כבר כמעט שלא נותר ממנה זכר. ההריסות הפיזיות מ-33 ימים של הפגזות כבדות ביישובי הצפון ובחיפה, שוקמו. אולם לא כך הפגיעה הנפשית - זו שנותרה בלב התושבים, ובמיוחד בנפשם של הילדים.

 

"אצל ילדי הצפון", אומרת אם לילדה בת 7 מאזור העמקים, "המלחמה לא תמה. היא עדיין מרחפת באוויר. השבוע נסענו וראינו כלי-רכב צבאיים, והילדה שאלה: אמא, גם בחופש הזה תהיה מלחמה?".

 

הקיץ הקשה ההוא, מספרת האם, הפך את בתה - אז בת 5 - לילדה אחרת לגמרי. "היא הפכה מעצמאית לחרדתית, לא מוכנה לעזוב אותנו לרגע". כמו הורים רבים אחרים, היא לא שיערה שהסימנים המופיעים אצל בתה קשורים למלחמה, שמבחינתה הסתיימה כבר. "לנו כמבוגרים נוח להיות עיוורים ולחשוב שהנה, המלחמה נגמרה, השארנו את הפחדים מאחורינו. אתה לא מבין שהרבה דברים שקורים לילד שלך - מקורם שם".

 

כך, למשל, כשבתה חששה ללכת לכיתה א', היא הניחה שמדובר בפחד טבעי. גם כשביקשה לדעת אם יש בבית-ספר מקלט, וכינתה את הצלצול "אזעקה" - עוד לא נפל לה האסימון. "לא ידעתי למה לשייך את זה, חשבתי שאלה פחדים רגילים". אבל הפרידות בבוקר הפכו קשות מיום ליום, והילדה החלה מתלוננת על כאבי בטן.

 

המשפחה מתגוררת בסמוך לבית-הספר, שבזמן המלחמה הפך לבסיס זמני. הילדה הקטנה לא הבינה לאן נעלמו החיילים, אותם ראתה פוקדים את המקום. "אחרי שחזרו מחופשת החגים, היא ניגשה למורה ושאלה: מדוע החיילים לא חוזרים לבית-הספר? אז התחלתי להבין שאולי הכל קשור למלחמה. פתאום הכל התחבר לי".

 

אין החלמה ספונטנית

55 אלף ילדים סבלו לאחר המלחמה מדרגות שונות של חרדה. רבים מהם הגיעו למרפאה לבריאות הנפש לילדים ונוער בבית-חולים "העמק" בעפולה. כשהקרבות שככו תהתה מנהלת המחלקה, ד"ר זיוה ברכה, לאן נעלמו כולם: "ראיתי שעובר חודש ועוד חודש, ואף הורה לא מגיע. מנגד, אני שומעת את הצוות הרפואי שמתגורר באזור, מספר על שורה ארוכה של חרדות שפוקדות את ילדיו. הבנתי שצריך לעשות מעשה ולצאת אל הקהילה".

 

תרומה שהגיעה מגוף אמריקני בשם United Jewish Appeal (U.J.A) אפשרה להוציא את הפרויקט לדרך, אך גם כאן נתקלו ד"ר ברכה ואנשי צוותה בהתנגדויות: "היו רשויות מקומיות שתהו, מדוע דווקא אנחנו; היו שהרימו גבה, כיצד זה ייתכן שאחרי יותר משנה מאז המלחמה, ישנם עדיין נפגעי חרדה. לבסוף זכינו לשיתוף פעולה מלא".

 

תחילה התבקשו אנשי מחלקת החינוך והיועצים בבתי-הספר לערוך סינון, מיהם הילדים - מהגיל הרך ועד לבתי-הספר התיכוניים - הזקוקים לטיפול. "נחשפנו לקבוצה לא מבוטלת של ילדים הסובלים גם היום מפוסט-טראומה", מספר שי שורר, עובד סוציאלי המטפל בילדים. "ראינו ילדים שאינם מסוגלים לשמוע חדשות, ילדים שחוששים מרעש מטוסים, מצלצול בית-הספר או מפיגוע שהתרחש במקום אחר, והחזיר להם את תחושת הפחד". סממני החרדה באו לידי ביטוי בהפרעות שינה וריכוז, במחשבות טורדניות המחזירות שוב ושוב לאירוע, בירידה בלימודים, בחשש לצאת מהבית, ובגילאים קטנים יותר - גם בתופעות של הרטבות לילה ונסיגה התנהגותית, חשש לעזוב את ההורים ועוד.

 

בשיטת טיפול חדשנית החזירו המטפלים את הילדים בחזרה אל הכאב ולימדו אותם כיצד להתמודד איתו. "בשונה מטיפולים אחרים", אומר שורר, "כאן מדובר בטיפול קצר-מועד, שבו מלמדים מהי חרדה, מציפים את הנושאים השונים באופן הדרגתי ומתרגלים כלים המאפשרים להתמודד עמה, במטרה להחזיר את הילדים ליכולת התפקוד הקודמת שלהם. חשוב שההורים יבינו שאין החלמה ספונטנית - הזמן במקרה הזה לא יעשה את שלו". הפרויקט צפוי להסתיים בדצמבר, וד"ר ברכה מבקשת לקרוא להורים, המזהים תופעות כגון אלו שצוינו כאן, לבוא לאבחון ולקבל מענה.

 

בחזרה לטראומה

הטיפולים מתבצעים על פי שיטת טיפול שפיתחה פרופ' עדנה פואה, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת פנסילבניה, המנהלת מרכז לטיפול בהפרעות חרדה. במסגרת הטיפול מגיע הצוות לקהילה, ותחילה מאבחן אם הילד סובל מחרדה כתוצאה מהמלחמה או מסיבה אחרת. לאחר שאובחן, מופנה הילד לטיפול הכולל פגישות בנות שעתיים, כאשר כל מפגש מובנה עם סדר זמנים ומשימות למטפל ולמטופל.

 

בבסיס השיטה עומדת חשיפה ממוקדת וישירה של המטופל לדבר שגרם לפחד. החוויות הקשות מוחזרות אליו בהדרגה, והוא מקבל כלים כיצד להתמודד עמן, תוך תרגול של התמודדות, הרגעה והרפיה. בקרב בני-נוער מתבצע הטיפול באופן פרטי ובשיחה בקבוצות; במקרה של ילדים קטנים ופעוטות, נעשה הדבר דרך משחק או ציור והדרכה להורים. בהדרגה, באמצעות הדמיון והזיכרון, לומד הילד להתמודד עם הפחד.

 

היציאה לקהילה - לביקורי בית של הצוות הרפואי - הייתה חלק ממאבק ב"סטיגמה", הכרוכה לעתים בעצם הפנייה לטיפול נפשי. "טיפלנו עד כה ב-70 ילדים הסובלים מפוסט-טראומה", מספרת ד"ר ברכה. "אני חוששת שיש עוד מספר רב של ילדים שטרם קיבלו טיפול, אם בגלל הסטיגמה ואם מפני שהוריהם לא קשרו בין תסמיני הפחד למלחמה".

 

בשבועות הקרובים, לאחר אבחון, צפויה הילדה בת ה-7 מהעמקים להצטרף לפרויקט. גם את אחיה הבכור, כיום בן 9.5, רודפים עדיין המראות הקשים של קיץ 2006. "אני לא מפחד, אני דואג, כי המלחמות לצערי עוד לא נגמרו", הוא אומר, ומספר על חרדה מיוחדת שתוקפת אותו בעקבות פיגועי טרור. "אני מאמין שעוד יפלו קטיושות, כי יש אנשים רעים בעולם. אני דואג שיקרה משהו לכלבה שלי, או שאאבד קרוב משפחה או שהרעים של חיזבאללה יפגעו לי בלגו או בספרים של הארי פוטר. גם במלחמה פחדתי, ואמא אמרה שאני חי בסרט. אם הם היו מגיעים לכאן קרוב, הייתי מלמד אותם בבעיטות חזקות של קפוארה שלא כדאי להם להתעסק איתנו". 

 

שנתיים למלחמה:


פורסם לראשונה 11/07/2008 14:57

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ד"ר ברכה. "לצאת אל הקהילה"
צילום: חגי אהרון
צילומים: ויז'ואל/פוטוס, אורן אגמון
"המלחמה עדיין מרחפת באוויר"
צילומים: ויז'ואל/פוטוס, אורן אגמון
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
55 אלף ילדים סבלו מחרדה
צילום: גטי אימג' בנק ישראל
"ילדים שחוששים מרעש מטוסים"
צילום: AP
מומלצים