מלכה בלי ממלכה

אז מה היה לנו: ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מבצע ליטאני, מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, מלחמת המפרץ הראשונה שבה השתתפנו רק כברווזים במטווח, האינתיפאדה השניה, מלחמת לבנון השניה, מלחמת הקסאמים וכאלה בדרום, וזה עוד בלי לספור טרור מזדמן מכאן וענבי זעם וגשמי ברכה גם מכאן. אלה 41 שנותינו האחרונות. לא זכור לי שהארץ שקטה.

לפני שנה, בראשית חודש יוני, ערכה האגודה לזכויות האזרח יום תזכורת לאירועים שנספרו לעיל. במסגרתו התקיים שחזור נדיר מאוד ויפהפה של כמה קטעים מרביו סאטירי בן 38, "מלכת אמבטיה" שמו. קראו לזה "רביו" כי לא היתה מילה עברית אחרת. חנוך לוין כתב, זוהר לוי הלחין, תיקי דיין, ישראל גוריון, ז'רמן אוניקובסקי ואחרים עלו על במת הקאמרי וביצעו ושרו, והמהומה היתה רבה.

"מלכת אמבטיה". איך הם מעיזים? (צילום: ישראל הרמתי) 

המבקרים התחרו ביניהם על התארים המתאימים: רפש או צואה, דפקטיבי או דגנרטי. היה צדיק אחד ביניהם, מיכאל הנדלזלץ, שלא התלהם כלל אלא הבין היטב מה הוא רואה, והיה לו האומץ הדרוש לשחות נגד הזרם. המפגינים נגד הרביו שעמדו בחוץ וצרחו, לא ראו ולא שמעו את השירים, אבל זה לא הפריע להם לדעת שצריך לגרש את האמבטיה הזאת מהתודעה. המועצה לצנזורה על סרטים ומחזות, גם לה היה מה לומר, ושרים ושועים, מדינאים דגולים כמו משה דיין ואחרים, התערבו והודיעו לאומה שככה לא ייתכן. והם צדקו: הרביו ירד מהבמה. המלחמות, לעומת זאת, ממש לא.

תולדות תרבותנו המלבלבת הן עדות למהומות תקופתיות שכאלה, בעיקר סביב לעניינים שמציפים את הדיסוננס הקוגנטיבי הבסיסי של הישראלי בארצו: אם ילעיגו על המלחמה ועל החיילים, אם יעירו את המתים מרבצם וידברו סרה במי ששלח אותם למות, ומי ששלח אותם הם גם הורים וגם פוליטיקאים וגם האתוס הישראלי בכללותו, אז הישראלי בארצו מוחה בקול רם ומגרש מעיניו ומאזניו את היוצר התבוסתן השמאלן המניאק שמעז לדבר ככה.

הצגת "מלכת אמבטיה" ב-70', הסרטת "חירבת חזעה", הספר "גילוי אליהו" של ס. יזהר, המאבק האקדמי חסר הפשרות סביב פרשת טנטורה-כן-או-לא טבח, הצנזורה על "שיר לשלום" בראשית ימיו ברדיו שלא הושמע כי "פגע במוראל", התגובות הציבוריות ל"ניקוי ראש" בימיה הראשונים, הויכוח המטומטם על תפקידה של העיתונות במלחמת לבנון הראשונה ואם היא צריכה לתמוך בכוחותינו או לא: בכל אלה, ויש די הרבה מקרים אחרים, צף הדיסוננס מעל פני המים ותובע צנזורה מיד. במילים אחרות: מי שמעז לתאר את המלחמה ללא תמיכה ציונית אקטיביסטית ברורה במהלכיה, מיד חייבים לקלל אותו ואחר כך לסתום לו את הפה.

אפקט נבואי מצמרר

"מלכת אמבטיה" הוא אוסף של מערכונים ושירים שחנוך לוין, אז יוצר צעיר ומאוד מבטיח, כתב במסורת האנטי-מלחמתית של ברטולד ברכט. על במותיה של ישראל ניתן היה להציג בכל עת את "אמא קוראז'", מחזה על מחירה של ההישרדות במלחמה, בתנאי שמדובר במלחמות היסטוריות של אחרים, שלא היינו מעורבים בהן באמצעות כוחותינו בים, ביבשה ובאוויר.

אל תיגעו לנו במלחמות 

אנשים צקצקו בלשונם נגד המלחמות האיומות הללו שגובות קורבנות כה רבים ונגד האיוולת האנושית בכללותה, אבל אנחנו? אנחנו הרי מצויים במאבק הישרדותי-קיומי-טרגי שנכפה עלינו ואנחנו הרי צודקים כל מה שנעשה בו, ולפיכך נאדיר את המתים ונשלח עוד ילדים למות, וכשמישהו יזכיר לנו שכך עשינו, ברור שנסתום לו את הפה.

במובן אחד התבגרה החברה הישראלית מאז "מלכת אמבטיה" (ולא מלכת

האמבטיה, כפי שקוראים לזה בטעות): כבר אפשר לומר הרבה יותר, אבל בינינו, למי אכפת? הלא למילים אין כוח לשנות את מציאות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שיודע כל מי שניסה לכתוב מילים כאלה באמונה שיתרמו לשינוי. תמונת המציאות הזאת, שרוב רובם של הישראלים מאמינים בה, נולדה אחרי הנצחון במלחמת ששת הימים, בדיוק כשהתברר שהנה, יש גם מלחמת התשה בתעלה ובניגוד לחלומותינו, מחר הצבא לא יפשוט מדיו, ליבנו לא יעבור לדום, לא כל איש יגשים בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום.

חנוך לוין כתב מתוך ידיעה ברורה שהקיטש התרבותי מלא האופוריה שבו טבענו אחרי מלחמת ששת הימים הוא שקר גמור. ברבות הימים והמלחמות, יש לטקסטים שלו גם אפקט נבואי מצמרר. שימו לב, 1970, שיר אחד:

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי,

ותראה איך טומנים את גופי בעפר

ואתה עומד מעליי אבי.

אל תעמוד אז גאה כל כך,

ואל תזקוף את ראשך, אבי,

נשארנו עכשיו בשר מול בשר

וזהו הזמן לבכות, אבי.

אז תן לעינייך לבכות על עיניי,

ואל תחריש למען כבודי,

דבר מה שהיה חשוב מכבוד

מוטל עכשיו לרגליך, אבי.

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני,

ואל תדבר עוד מילים גבוהות

כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי

ותראה איך טומנים את גופי בעפר-

בקש אז ממני סליחה, אבי.

לפני שנתיים כונסו שירי "מלכת אמבטיה" בדיסק. אפשר לשמוע קטעים מהם כאן. מ-1970 ועד עתה, עדיין אין מענה לשאלה, מי באמת מקשיב להם.

• לטורים נוספים מתוך הטור של אריאנה מלמד "זר לא יבין "
  

• פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן