שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    אוחצ'ה בלי תסביך

    דדי, גיבור סיפרו של גדעון סאמט "להרוס את נדב", תוהה מדוע דווקא ליסה מחלצת ממנו אלימות מינית שגורמת לו ללפות את צווארה עד שהוא מזדעזע בתוכה. פרק מתוך הספר שכבר הצליח לגרום לפולמוס בביצת העיתונות

    ליסה באה במצב רוח מרומם, עם סלסילה כמו לפיקניק, לבושה בשמלה רכה וסנדלים, מזמזמת מנגינה רוסית כמו לפי הזמנה שלי. היא הסתובבה בדירה כדבורה השבה עם צוף לכוורת.

     

    עקבתי אחריה מהספה, מצמצם ופוקח את עיני לסירוגין, ראשי שטוף בתמונות המעצר של נדב. ראיתי אותה מניחה פרחים באגרטל, מיישרת כיסאות במטבח, מכבה אור שנשאר במרפסת ולבסוף מתפרקדת לידי.

     

    זה לא קרה לנו עד אותו יום. אחזתי בה, הרמתי את שמלתה. היא חיבבה שמלות, וגם אני. משכתי בחוזקה את תחתוניה, לקול מחאות מצחקקות, והצמדתי אותה תחתי בפרץ של אלימות.

     

    "מה זה, דדי", נשפה מאחורי כף ידי שחסמה את פיה בכוח. הלום תזזית הפשלתי את מכנסי וננעצתי בה, תופס בשערה, מטלטל ומועך אותה בעוד היא גונחת, ולא ידעתי אם מריגוש או מכאב.

     

    אז לפתי את צווארה וראיתי את עיניה נפערות ואת לשונה משתרבבת מפיה המבקש לשאוף אוויר. הרפיתי מגרונה והדפתי את הראש עם האישונים המבוהלים אל תוך הכר ולא חדלתי עד שהזדעזעתי בתוכה. אז נטלתי את פניה בשתי ידי וקירבתי אותם אלי, חש את נשימתה החנוקה, שותקת, לא מנסה לחמוק מאחיזתי.

     

    "אני לא אוהבת ככה. אתה פתאום אכזרי".

     

    הפניתי אליה גב, כפות ידי על עיניים ומצח. מדוע דווקא היא מחלצת ממני את האלימות הזאת? איזה מקום היא מתחילה לתפוס בסיפור? ליסה הסתכלה בי בתמיהה, שרוע כמו שמוק, מעסָה את גרונה ולחייה. ואז סוף סוף חרגה מאיפוקה המרעיד לב והתייפחה, מה יהיה, דדי, מה יהיה שאתה ככה, ואני לא עניתי.

     

    כשיצאה מהמקלחת אספתי אותה אלי, ביקשתי סליחה במלמולים סתמיים מגרון שנוק. לא מצאתי מילים, ובמקומן סיפרתי לה בקצרה על הביקור אצל סוניה ואצל החבר של תמר, כאילו היה בכך הסבר.

     

    ליסה לא הקשיבה ודחפה אותי קלות ב"די, די, חוואטיט", במבטאה הרוסי שכה אהבתי. היא קמה להכין קפה, כאילו לא אירע דבר, הניחה את הכוסות בסדר המופתי שלה, לצדן טוסטים, ממרחים ופרוסות עוגה.

     

    בלילה נשארה לישון איתי. כשהתעוררתי כמה פעמים וחשתי בה לצדי לחשתי תודה אילמת שלא הלכה. באחת היקיצות, נשען על המרפקים כמו נמלט מחלום רע, עלה לפתע על דעתי שנדב שנא את תמר. שנא אותה באלימות כבושה שהבחנתי בה לא פעם ביחסו אליה. חשבתי כי זה זעמו על נילי שנטשה אותו והותירה את תמר אחריה כתחליף דהוי.

     

    הסתובבתי בדירה וכרסמתי מדברי המאכל שליסה שמה במקרר, ובבוקר, כשחייכה קלושות עם מה שנראה כשרידים של כאב לב, ידעתי שאמש טבלתי בטעם הזעם והאלימות שנדב חש לתמר. אבל לא היה עוד מה שיעצור אותי מלפגוע בו. בהתלהטותי עם ליסה לא מצאתי לנדב הגנה, אלא עדות נוספת שמסוגל היה למרר את חיי תמר אל קצם.

     

    בדרך לעיתון עצרתי לקנות את שני חטיפי המרציפן הטקסיים שלי. ההתפרצות אתמול עם ליסה דיכאה אותי, מילאה אותי כלימה. ביקשתי לתרץ אותה כניסיון לבחון את גבולות הסדר הנכון, את מדד הריסון אצלי, להיווכח אילו קווים יכול היה גם נדב לחצות.

     

    עמליה אשתו היתה נוחרת בבוז על הפרשנות הזאת. נילי היתה אולי אומרת, אני יודעת, יש רגעים של היעדר הכרה מלאה, שבהם נפרמים החוטים הדקים של התנהגות נורמלית. ואני ראיתי בי סיגי רוע שלא הכרתי.

     

    בעיתון נקשתי כמכונת עריכה ממוחשבת. מבלי לזוז מהכיסא, הנדתי שוב ושוב בראש מאחורי המחשב לסמן שאני עסוק כשמשכתבים וכתבים חלפו לידי במשך הבוקר ושאלו על נדב.

     

    רק כתב המשטרה שטנר, צנום וממוקד כדמות בלש בסדרת טלוויזיה, הבין את חומרת המקרה. הוא ניגש בצעדים מהירים, צמצם את שפתיו ומשך מולי כתפיים כאומר, "מי יודע מה יהיה". אבל גם אילו מיטב התחקירנים בעיתון ידעו יותר, מקרה נדב בתחילת חקירה משטרתית לא היה מזיז להם הרבה. זה אני, המשתגע והולך, בעוד הסתבכותו של נדב מציתה בי את אש הנקם, ומזינה את מחשבותי המתקדרות על כל מה שמשתבש סביב.

     

    הלכתי עם חטיפי המרציפן למזנון לקחת קפה ועברתי בעמדה של שמרית פיינגרש.

     

    "צהריים?" אמרתי והיא, עיניה על השורות המרצדות במסך, סימנה לי לחכות רגע בנפנוף אגודל ואצבע צמודות, שמרה את המסמך בתנופת ידיים של פסנתרנית והרימה אלי חיוך מלא שיניים.

     

    "סוף סוף, מאצ'ו".

    "סמרטוט, שום מאצ'ו".

    "הרוס מנדב, מה?"

     

    לא עניתי. ברוורמן לא צלצל עדיין מבית המשפט. שמרית היתה מפלטי באותו רגע.

     

    היא חייכה. "אקח אותך לאכול, על חשבון הברון".

     

    הבחירה שלה היתה קופי בר. קיבלו שם את פניה בכבוד השמור לסלבס ולנסיכי ממון ועיתון. היא הביעה על כך מורת רוח, אולי משום שהייתי עד לזה. אהבתי לראות את שמרית מעיינת בתפריט כרואה חשבון המתעמק במאזן והשארתי לה את ההתדיינות עם המלצרית.

     

    "יש להם פה את ההמבורגר הכי טוב בעיר, עשוי ביין אדום".

     

    היא ביקשה שאסתכל בקיר על התפריט היומי הרשום בגיר על לוח שחור. נדמה היה לי שרצתה לנער בעזרת מידע קולינרי את העננה שריחפה מעלי, אבל שמרית הגחמנית והעסוקה בעצמה התכוונה למשהו אחר, שאשים לב לכתבֿהיד הנפלא ולתפריט המאוית בלי אף שגיאה.

     

    "אין הרבה מקומות כאלה", אמרה מאחורי דפי התפריט הסמוכים לעיניה. "אני חוגגת על תפריט בלי שגיאות מעצבנות. במקומות שכותבים ככה תפריט, סלמון ולא סלומון, למשל, קשה לבשל גרוע, אפילו אם ישתדלו".

     

    "קראת את אשר אדרי היום?" ניסתה להזין את השיחה.

    "תמיד".

    "כולם כותבים על החרטה ברטה של הטלוויזיה, ואין מי שעושה את זה היום טוב ממנו".

     

    לאחר שהזמינה מנות לשנינו, נעצה את משקפיה מעל המצח ונופפה לצד השני של המסעדה. זה היה גל אוחובסקי.

     

    "מה הוא עושה פה? גל מעדיף אוכל פשוט, חומוס

    ביהודה הלוי נחמני, פסטה בפסטה מייה. נעשה בררן מאז ההצלחה הבינלאומית של ללכת על המים".

     

    "המוח הקטן שלך מחזיק יותר מדי נתונים".

    "הנתון העיקרי עליו", אמרה שמרית ונגסה מההמבורגר, "הוא שגל עשה להומואיות בארץ כמעט מה שהרצל עשה לציונות. הוא הגיי הכי נוֿנונסנס שיש כאן. ראית מה הוא כתב על האומן 17?"

     

    "ברפרוף".

    "אז לא שמת לב שהתפעל בסוף הטור שלו מערב חיילים במועדון, וכשהדי ג'יי שם את 'בוא' של עברי לידר כולם שאגו יחד את השורה 'קל הרבה יותר לזיין בתחת'. הוא כתב שהיה לו אז רגע של נחת. לא שם לב לחרוז. אוחצ'ה בלי שום תסביך".

     

    • להרוס את נדב", גדעון סאמט. הוצאת כרמל, 221 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים