שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אני לבד בעיר גדולה
    מה צרב את "חדווה ושלומיק" בזיכרון הלאומי? אריאנה מלמד חוזרת ל-1971, תוהה מדוע לא נעשה לסדרת הקאלט רימייק ומספרת על קשר מפתיע בינה לבין "עכשיו מעונן" של אביב גפן
    לקחת את הזכרונות, זה לא הרבה, שתי מזוודות – או 300 דקות של טלוויזיה, 12 פרקים בלבד. איש לא חשב על עונה שניה. התסריט מבוסס על ספר של יוצר חשוב ומוערך. זה מצולם בשחור-לבן, והמצלמה מאד קופצנית. אף לא מעבר אחד לפרסומות. שיר הנושא בראשית כל פרק הוא בלדה שמילותיה מתכתבות עם אתוס חברתי בתקופת-מעבר בין התיישבות אידאולוגית שיתופית לבין עיור מואץ.

     

    גיבור משנה נכלולי אחד (יוסי גרבר) אומר בסדרה שהוא היה אונס את הגיבורה (יעל אביב) לו היו משאירים אותו לבד איתה לשתי דקות, והוא אומר את זה בחיוך – וגם הצופים חייכו, מן הסתם. בימים ההם היה מקובל לחייך כשגברים דיברו כך אל נשים ועל נשים.

     

    וכל זה מוכר לקשישים שבינינו יותר כ"חדווה ושלומיק", הדרמה הטלויזיונית המצויינת הראשונה שנוצרה בערוץ הראשון, ונצרבה בזיכרון הקולקטיבי בעוצמה של "אני אוהב את לוסי" האמריקנית. שתיהן נהנו מן הריגוש של הראשוניות, אבל אצלנו הריגוש היה חזק יותר.

     

    המילה רייטינג עדיין לא חצתה אז את האוקיינוס האטלנטי, אבל אפשר היה למדוד את עוצמת צלילי הפתיחה של שיר הנושא, שפשוט בקעו מכל סלון בכל בית (במגזר היהודי), ולא היה איש בישראל שהמלים היו זרות לו: "הבוקר בא כל כך מהר ואי אפשר כבר לאחר, אהה. צריך לקום להתעורר, ללכת אל מקום אחר, אהה. ללכת אל - , ללכת מ-, ללכת כי כולם הולכים. מה זה בעצם משנה, ממה בעצם הם בורחים?"

     

    הבריחה הגדולה

    לתועלת התיירים מן המאדים ואנשים צעירים מדי: שלומיק, מנחם זילברמן מכמיר הלב והממושקף קשות, חנון פרוטו-בוהמייני מוצלח, וחדווה – יעל אביב הבלונדינית הזכה, בת-השכן האולטימטיבית, הם זוג קיבוצניקים צעירים שמתכננים עזיבה סודית למחצה ומבויישת מאד אל העיר הגדולה.

     

    מה יש להם לחפש בתל אביב המופקרת וחסרת הערכים? קריירה, כמובן. שלומיק כותב מוסיקה והוא רוצה להתפתח בתחומו, וחדווה, חדווה רוצה לעשות מה ששלומיק רוצה.


    במיטה של שלומיק וחדווה בשחור לבן 

     

    וזה לגמרי לא בסדר, בקוד הערכי הנוקשה של אותם ימים, שכן חברי קיבוצים אמורים להיות אליטה חברתית מובילה, צנועים ומסוגפים, רחוקים מהבלי העולם הזה ומתדיינים בכיף על אודות המאמר הפרוגרמטי האחרון של יצחק בן אהרון ב"דבר" או על התשובה המוחצת לו ב"על המשמר".

     

    ואילו עירוניים, אתם יודעים, הם אנשים משונים ביותר ששקועים בשתיית משקאות חריפים, במצמוצי שפתיים תאוותניים כלפי עלמות טובות מראה, בנהייה ביזארית אחר ממון ותהילה מיידית. והם נכלוליים ונצלנים וציניים ועוכרי שמחות פשוטות.

     

    "חדווה ושלומיק" נחתה על צופיה בדיוק כשהקוד החל להתהפך, בתהליך הדרגתי שבו נחתו על הקיבוצים מתנדבים מחו"ל שסיפקו הצצה לתרבויות מרתקות, וגם ביקורת חברתית מבית, ששיאה יגיע בנאומיו של מנחם בגין נגד תנועת העבודה בכלל ונגד הקיבוצים במיוחד. אבל זה יקרה בעתיד, במאי 77, כשחיים יבין יכריז, גבירותיי ורבותי – מהפך.

     

    ב-1971 הסדקים שהתגלו לעיני המתבוננים בחברה הקיבוצית היו קשורים בעיקר לחוסר סובלנותה כלפי יוצרים שנחשבו לאנשים בלתי יצרנים, ולהגבלות שהטילה על חירותם של חבריה לעשות כרצונם בחיי הרוח שלהם: לימודים אקדמיים נחשבו לזכות-יתר שצריך היה להרוויח אותה בעבודת פרך בפלחה או במטע האבוקדו.

     

    אמנות? בשעות הפנאי, מארבע אחרי הצהריים, אבל רק אם שלומק'ה לא שיבץ את האמן בסידור העבודה לשטיפת הרפת בערב, כי כידוע ניקוי קקי של פרות חשוב יותר מיצירה אישית, שכן הפרה תורמת לקיבוץ ולחברה והאמן, אגואיסט שכמותו, רק לעצמו.

     

    זהו הרקע החברתי-תרבותי לספר "חדווה ואני" של אהרון מגד, עליו מבוססת הסדרה "חדווה ושלומיק". אבל זה לא מה שמסביר את נס-הישרדותה בזכרון. גם הראשוניות לבדה לא מסבירה זאת.

     

    העלילה פשוטה עד כאב. שלומיק וחדווה מגיעים לעיר הגדולה, חווים הלם תרבות וקשיים כלכליים, שלומיק מתחיל לאט לאט להתקרב אל חוגי הבוהמה ולקצור הצלחות ראשונות כמלחין של שירי פופ ריקים מתוכן, בעודו ישוב ליד פסנתר – והנה, כוכב נולד: אמרגן נכלולי מבטיח לו שיסדר לו ככה וככה, יוצרת בוהמיינית אלטרנטיבית והזויה (לימים היא תהיה המשוררת הלית ישורון) אומרת לו שצריך "להתמזג" (בעברית עדכנית: לזרום. את הרוחניות המציאו כבר אז אבל קראו לה היפיות) ומנסה לגאול אותו מנטייתו המונוגמית ככה סתם בשביל הכיף.  


    שותים תה בקיבוץ הטוב ונטול הפיתויים

     

    רע ומר בעיר הגדולה, רבת הפיתויים, ובני הזוג חווים משבר – מה קורה אחריו לא אגלה למי שאינו יודע, ולו רק בגלל שאפשר לרכוש את הסדרה ב-DVD ולהתאהב בה ובתום של כולנו, אם רק רוצים.

     

    אז מה עשה אותה למוצלחת כל כך? ראשית, העדרה המוחלט של אלטרנטיבה. ערוץ 1, אתם יודעים: מבחינה דרמטית, בין בית פורסיית' לסדרות משטרה אמריקניות נושנות לבין הסרט הערבי של יום שישי אחרי הצהריים, לא היו על המסך ייצוגים של אנשים צעירים ומגניבים (מיטב הנוער , בלשון הימים ההם).

     

    מי שהוזמן להציג את עניינו על המסך עשה זאת ביראה מפני המצלמות, דינוזאורים שחורים ומאיימים, ומי שדיבר אל מיקרופון עשה זאת בדיקלום ממלכתי מאולץ וחדור הדרת כבוד כלפי קדושת המדיום החדש והמפעים. ואז הגיעו שניים, חדווה ושלומיק, ועימם חבורה גדולה של גיבורי משנה – ודיברו בעברית. ממש בלשון בני אדם.

     

    לדיבור הזה אחראי איש צעיר ומוכשר להפליא שכבר אז חזו לו עתיד מבטיח כסופר מצליח, ובינתיים הרי היה צריך להתפרנס ממשהו, רק בינתיים כי ידוע שאין עתיד בכתיבה לטלויזיה – אז הוא יצר דיאלוגים נפלאים בישירותם, בדיוק שלהם ובהתאמת גובה הלשון ועושרה הייחודי לנפשות הפועלות.

     

    הוא עשה זאת מבלי שלמד תסריטאות-טלוויזיה במכללה מובילה, מבלי שנחשף יותר מדי למיליון ערוצים אמריקניים, והוא עשה זאת לבדו, בניגוד לנוהג המקובל בימינו, להפקיד על הדיאלוגים חצי פלוגה-מסייעת של כותבים.

     

    לתסריט עצמו אחראית ארנה ספקטור, הבימאי היה שמואל אימברמן, אבל הדיאלוגים של המוכשר הזה הם בעיני לב הענין. למוכשר קוראים יהונתן גפן. אף אחד לא ראיין אותו אז למוסף סוף שבוע על מלאכת כתיבת הדיאלוגים ואיך זה נורא אוטוביוגרפי, שכן גפן גדל בנהל"ל. לא קיבוץ, אבל וודאי ספוג בריחות של רפת ובאתוס ההתיישבות החקלאית כאליטה מובילה.

     

    היו ימים

    ובגלל גפן, ובגלל נס השימור של הסדרה – ברוממה נהגו אז לצלם שוב ושוב על גבי אותו פילם עצמו, כך שהמון היסטוריה טלוויזיונית נמחקה לעולמים – אפשר לצפות בה שוב ב-DVD, ואפשר לעשות זאת מבלי לגחך או להיאנח, אח, היו ימים.

     

    לו היה בנו קצת יותר כבוד לתולדות התרבות שלנו, כבר היו עושים רימייק. אחרי 37 שנים, עדיין אפשר להשתמש בדיאלוגים של גפן. וודאי בשיר הפתיחה, שגם מילותיו הן נס קטן. תקשיבו להן לרגע, בבקשה.

     

    יאיר רוזנבלום אחראי לצלילים, יונתן גפן למלים, לתעוקת האינדיבידואליזם שעולה מתוכן, כמו גם מתוך השיר "להיות לבד" (זה לא עובר/ זה לא עובר, אולי זה משהו אחר") וגם בתעוקה הזאת שום דבר לא השתנה מאז.

     

    הבוקר בא כל כך מהר

    ואי אפשר להישאר

    צריך לקום להתעורר

    ללכת אל מקום אחר

    לקחת את הזיכרונות

    זה לא הרבה שתי מזוודות

    חלום אחד ארוך ארוך

    שתי מגבות ושתי תקוות.

     

    ללכת אל, ללכת מ...

    ללכת כי כולם הולכים

    מה זה בעצם משנה

    ממה בעצם הם בורחים.

     

    אני לבד בעיר גדולה

    מהתחלה להתחלה

    מ"אנ'לא יכול כבר" ל"נמאס"

    וכל דבר נראה לי גס.

    אני לבד בעיר זרה

    כאילו אין לי כבר ברירה

    כולם אומרים לי לא נורא

    וזה מה שעושה לי רע.

     

    ללכת אל, ללכת מ...

     

    את תעוקת ה"ללכת כי כולם הולכים" הוריש גפן לבנו. תקשיבו היטב למלים של "עכשיו מעונן" , הידוע יותר כ"אנחנו דור מזוין", ותראו כיצד שני השירים האלה מתכתבים זה עם זה: הכורח ללכת אצל גפן האב לא מוסבר, כי לא דיברו אז על הסיבות האמיתיות לעזיבת בית. קראו לזה "בלי לערב הורים".

     

    גפן הבן כבר מדבר על הבית, והבית הוא מקום מסוכן, מפחיד, די מגעיל. ולכן, מה לעשות, צריך ללכת: מן הבית, מן הקיבוץ אל העיר, ובמהלך תרבותי שעוד נדבר בו בטור הזה, בחזרה אל חלום אחר.

     

    בגרסת 2008, אם מישהו יפיק, חדווה ושלומיק עושים כסף

     ותהילה בעיר הגדולה, ואז יש להם מספיק לחצי דונם בהרחבה הקיבוצית הפסטורלית היפהפיה בגליל. את הרפת העבירו משם מזמן בגלל ששטיפת מי הקקי חלחלה לאקוויפר וזיהמה את הכנרת והמשרד לאיכות הסביבה התנה את אישורו להרחבה בשינוע הפרות משם. הן גילו שללכת אל, ללכת מ-, ללכת כי כולם הולכים הוא ענין משותף לפרות ולבני אדם.

     

    מכל מקום, עכשיו כבר אין ענן של סירחון על הקיבוץ בארבע אחרי הצהריים, ושלומק'ה מהסידור עבודה, פנסיונר בלי פנסיה, מרים ראש קצת מעל לקו העוני, מביט בשלומיק השועט באיסוזו-טרופר אל חלקת האלוהים הקטנה שלו ושואל, איפה טעיתי. 

     

     

    • פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים