שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מזרה אימה

    תחשבו מה היה קורה לכם אם הייתם מתעוררים בדירה שאינכם מכירים מבלי לדעת מי אתם. הנה פרק מתוך "כריש זיכרון" שיוכיח לכם שגם אם אתם רק קוראים לזה, זה מפחיד עד מוות

    חבטה.

     

    התעוררתי בקפיצה, ממצמץ באור החשמל. לא ידעתי אם הרעש היה חלק מהחלום שחלמתי או שמקורו במשהו ממשי, חיצוני. החתול שכב זקוף ודרוך בקצה המיטה, לוטש בקיר עיניים פעורות.

     

    נשארתי דומם ככל יכולתי, סופר את השניות בדממה בראשי: עשרים ואחת... עשרים ושתיים... עשרים ושלוש... עשרים וארבע... עשר... חבטה. איאן נעלם בזינוק ג'ינג'י של אנרגיה מתוחה, ואני התקפלתי מהלם.

     

    עוד חבטה.

    טריקה.

    מהלומה. חבטה. עוד טריקה.

     

    דחפים כימיים הציפו אותי ואילחשו קצות אצבעות, שפתיים ואוזניים. הקיבה שלי צנחה מלאת בחילה וכל שערה בגופי הזדקרה כמו מוליך חשמלי. המבנה הביולוגי שלי הכין אותי לרוץ, להימלט. אבל לא רצתי.

     

    היגיון גבוה יותר השתלט עלי בעודי מתיישב בזהירות, כמו יד יציבה האוחזת בכל החוטים שלי והופכת את פעולותי מאימה ל… משהו אחר. מצאתי את עצמי נושם ארבע, חמש נשימות עמוקות, ואז, בשקט רב ככל שיכולתי, יצאתי מהמיטה והתגנבתי לעבר המישורת.

     

    קולות החבטה והטריקה, ההלם והטרטור עלו מאחורי הדלת הנעולה. הם הלכו וגברו, הפכו תוקפניים יותר ויותר. בעודי עומד שם, רועד, שולט בנשימתי ושומר על דממה, התחלתי להבין שמשהו מוזר ברעש. עברו כמה שניות עד שהצלחתי להבין מה, ואז קלטתי: נדמה שקולות החבטה והנפץ שמאחורי הדלת מגיעים ממרחק.

     

    על פי ממדי הבית, החדר הנעול לא היה יכול להיות גדול, מעט קטן יותר מחדר השינה שלי לכל היותר, ואולי רק חדר ארונות קטן. כך שהדבר לא היה אפשרי, אבל בכל זאת: נדמה שהצלילים מהדהדים בין קירות חשופים, כאילו עולים מקצהו המרוחק של מחסן עצום וריק.

     

    רמת האלימות גברה עוד יותר והפכה למהומה זועמת של חבטות עזות ומהלומות מתכתיות. רכנתי קדימה בניסיון לפענח את הצלילים. האוזן שלי נגעה בדלת הנעולה בקלילות, במגע מרפרף. ברגע שזה קרה, בשבריר השנייה שהגוף שלי בא במגע עם כיסוי הצבע של הדלת, כל הרעש, קולות הנפץ, החבטה, המהלומה, הכול, חדל מיד.

     

    ההלם הקפיץ אותי לאחור כמו אצבעות שנכוו. ניסיתי לא לזוז, ניסיתי לא לנשום, כף ידי מכסה את פי. דממה עמוקה ומוחלטת רעמה מאחורי הדלת הנעולה. טהורה. כבדה. רבת משמעות. כמו כשנועצים בך מבט. חיכיתי. חיכיתי שמשהו יקרה.

     

    דקה. שתי דקות. דבר לא קרה. עשר דקות אחר כך הוצאתי את הפטיש מארגז הכלים וחיטטתי בארון המטבח המלא מכתבים סגורים מאריק סנדרסון הראשון. מצאתי את המעטפה שבתוכה הכרטיס המרובע, תלשתי את הקצה שלה וניערתי אותה. המפתח צנח אל כף ידי.

     

     

    "אני נכנס", הכרזתי מחוץ לדלת, והופתעתי מצלילות קולי ומעוצמתו בלב הדממה. הרגשתי שהמעיים שלי הפכו לרצועות אלסטיות מידלדלות. נוזל חם ועצבני לחץ לי על השלפוחית.

     

    "אני נכנס, אני פותח את הדלת".

     

    המפתח הסתובב במנעול בקול נקישה. לחצתי על הידית ופתחתי באיטיות את הדלת. דממה. הרמתי את הפטיש צמוד לאוזן הימנית, מוכן להכות בו כל אדם או כל דבר האורב בחשכה, והתקדמתי פנימה, מגשש לאורך הקירות.

     

    בסופו של דבר מצאתי מתג חשמל והדלקתי את האור. ארונית תיוק אדומה מבריקה עמדה במרכז החדר. ושום דבר מלבדה. לא היה שם איש. החד אמת היה קטן יותר מחדר השינה, ולאור ממדיו המצומצמים לא היה היגיון באותם הדים מהדהדים ששמעתי.

     

    החלון היחיד היה נעול ושלם. עד כמה שיכולתי לראות איש לא היה מסוגל להיכנס או לצאת, אבל המשכתי להחזיק את הפטיש מוכן. ארבע מתוך חמש המגירות בארונית התיוק היו ריקות. במגירה החמישית מצאתי קלסר קרטון אדום יחיד ובתוכו דף נייר מודפס יחיד.

     

    לא הוצאתי את הקלסר ולא קראתי את הכתוב בדף. לא עשיתי דבר למשך שנייה, שתיים, שלוש, ארבע. בסופו של דבר סגרתי את המגירה, נשענתי בגבי על הארונית וניסיתי לקלוט כמה הכול לא בסדר. לא רק הרעשים.

     

    מאז היום השני שלי בעולם דמיינתי לעצמי שהחדר הזה מכיל את כל העובדות והנתונים והתצלומים של האני האבוד שלי, עדויות על נייר לחייו של אריק סנדרסון הראשון, ותצלומים — שלו, של קליאו איימס ושל כל האנשים הקרובים אליהם.

     

    רשומות בדיו צבעונית ובכתב שיוכיחו שהחיים הללו התקיימו, שהאנשים והזמנים והאירועים ההם היו ממשיים ושהיה להם פעם מקום משלהם בתבנית החיים. חלק ממני ציפה למצוא חדר מלא חפצים של קליאו — זה היה הסבר הגיוני לכך שהחדר ננעל מלכתחילה. אבל לא היה שם דבר. בדקתי בארונית ובשאר החדר שוב כדי לוודא. אחרי שהוצאתי את הקלסר האדום מהארונית ותחבתי אותו מתחת לזרוע, יצאתי משם, כיביתי את האור ונעלתי את הדלת מאחורי.

     

    שלפתי את בקבוק הוודקה ממגירת המקפיא — פיתחתי לי הרגל לשתות שוֹט או שניים עם סרט הווידיאו של שישי בערב, ומדי פעם שוט מול הטלוויזיה אחר הצהריים — ומזגתי לעצמי מנה נדיבה עם קרח. איאן נגלה שוב במטבח, כולו אומץ ובחיים־לא־נבהלתי, בריקוד השמיניות החתולי שלו סביב הרגליים שלי. פתחתי עבורו קופסת טונה ולקחתי את הוודקה ואת הבקבוק בחזרה לסלון.

     

    טלוויזיה, מַשרַת השגרה הגדולה. הדלקתי אותה וצנחתי על הספה, הוודקה לרגלי והקלסר האדום לצדי. שתיתי כמה לגימות עמוקות ולוהטות כדי להרגיע את עצבי ואז פתחתי את הקלסר ושלפתי את פיסת הנייר שבתוכו. זה מה שהיה כתוב שם:

     

    דמיין לעצמך שאתה יושב בסירת משוטים על אגם. קיץ עכשיו, שעת בוקר מוקדמת. השעה שבה השמש עדיין לא השתחררה לחלוטין מהאדמה וצללים ארוכים מנמרים את האור. קרני השמש חמימות על עורך ואתה נסחף בעדן, אבל בַּצללים האוויר עדיין צונן והאפרוריות נצמדת לחלקים התחתונים ולקצוות בכל מקום שבו היא עוד יכולה.

     

    רוח קלה ועיקשת באה והולכת, מעלה גלים קטנים על פני המים ומטלטלת מעדנות אותך ואת הסירה בעודכם צפים בפיסות יִין־יאנג של בוקר. ציפורים שרות. הצליל חד וצלול, נקי בהיעדר זמזום הרקע של יום בעיצומו.

     

    מדי פעם נשמעים קול הרוח בעלים או טפיחת אדווה גדולה יותר הנשברת על צד הסירה, אך מלבד זה שום דבר. אתה מושיט את ידך מעבר לשולי הסירה ומרגיש בהלם של מגע המים, הטלטול האחיד של תנועת האגם המשחקת מעלה-מטה במפרקי אצבעותיך במקצב של קור.

     

    אתה מושך את ידך בחזרה. אתה נהנה מהכאב-אחרי באצבעותיך. אתה פושט את ידך קדימה, עוצם עיניים ומרגיש בחוקי הטבע הזעירים של כוח הכובד וההתנגדות כאשר הנוזל יוצר נתיבים על פני עורך, הולך ונבנה לטיפות במשקל הדרוש, וצונח, כל טפטוף מסתיים בקול טפיחה ברור. ועכשיו, ממש עם הטפיחה הזאת — תפסיק. תפסיק לדמיין.

     

    והנה המשחק האמיתי. הנה הדבר שהוא בו בזמן מובן מאליו ומופלא ונורא: האגם שבראש שלי, האגם שדמיינתי אני, הפך עכשיו לאגם שבראש שלך. לא חשוב אם לעולם לא תכיר אותי, או לעולם לא תדע דבר לגבי. אני יכול להיות מת, אני יכול להיות מת מאה שנה לפני שנולדת ועדיין — תחשוב על זה היטב, תחשוב מעבר לתחושה המובנת מאליה ותגיע לנס העצום והמדהים החבוי בפנים — האגם שבראש שלי הפך לאגם שבראש שלך.

     

    מאחורי מאה שבעים ואחת המילים שהרכיבו את התיאור שלי או בתוכן או מבעדן, מאחורי שבע מאות שבעים ושבעה התווים הללו או בתוכם או מבעדם, ישנו שטף מסוג כלשהו. זרם רעיוני נטול מסה או משקל או חומר, שאין לו קשר לכוח הכובד או לזמן, זרם שניתן לראותו רק אם בוחנים אותו מהזווית המדויקת שממנה אנחנו מביטים כעת, אבל הוא בכל זאת שם, זרם השוטף ישירות מהאגם הדמיוני שלי לשלך.

     

    עכשיו נסה לדמיין לעצמך את כל הזרמים של האינטראקציה והתקשורת האנושיות. כל הזרמים המחברים השוטפים בתוך אנשים וביניהם, באמצעות טקסט, תמונות, שיחה ותוכניות טלוויזיה, זרמים של זיכרונות משותפים, היכרויות שטחיות, אירועים שהיו להם עדים, נקודות מגע בעבר ובעתיד, סיבה ותוצאה. נסה לדמיין את הרשת האדירה הזאת של אגמים וזרמים, לדמיין את גודלה ואת מורכבותה המדהימים.

     

    סביבה עצומה ועשירה. גן עדן מימי של מידע ושל זהויות ושל חבָרוֹת ושל עצמיות. ועכשיו חזור לאגם שלך, לסירה שלך, הנדה קלות על המים. אבל הפעם, דע את האגם, דע את מקומו, וכאשר אתה מוכן, הצץ מעבר לשולי הסירה. המים צלולים ועמוקים. קרני שמש נשברות ובוצעות טריזים כחולים עד המעמקים הצלולים והצוננים. שב בדממה, חכה והתבונן.

     

    אל תזוז. שב דומם לחלוטין. אומרים שהחיים עיקשים. אומרים שבהינתן חצי הזדמנות, או פחות, החיים יצמחו ויתקיימו ויתפתחו בכל מקום, אפילו במקומות העוינים והלא־סבירים ביותר. החיים תמיד ימצאו דרך, כך אומרים. הֱיֵה דומם לחלוטין. המשך להביט במים. המשך להביט ולעקוב.

     

    קראתי את הטקסט כולו פעמיים. החזרתי את הדף לקלסר. גמרתי בלגימה את הוודקה שבכוס. שיפשפתי את העיניים. אמרתי אלוהים. מזגתי לעצמי עוד משקה ושקעתי בספה. החתול חלף על פני, מתעלם ממני לחלוטין.

     

    המקרר זימזם.

     

    מלבד זה היו רק גשם על החלונות והדרמה הלילית של עולם החרקים. דבר לא נשמע הגיוני, או אם כן, הייתי עייף ושתוי מכדי שאבין. עצמתי עיניים והתרכזתי בצריבה, במערבולת ובשקשוק של הוודקה בכוס ובתנועת מרכז הכובד הפשוטה של נשימותי.

     

    • "כריש זיכרון", סטיבן הול. מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן, 447 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים