כל הגיגהבייט הזה: מדריך אמצעי אחסון

Blu-ray: המהפכה הכחולה

Blu-ray היא טכנולוגיית אחסון אופטית, צאצאית ישירה של ה-CD וה-DVD. היא קיבלה את השם מהצבע של קרן הלייזר בה היא משתמשת, שהיא בעלת אורך גל של 405 ננומטר (לעומת 650/780 ננומטר ב-CD/DVD).

התקן, שאושר סופית בתחילת 2004, כולל תמיכה משופרת בקידוד ופענוח של וידאו ואודיו, וגם מנגנוני DRM (ניהול זכויות דיגיטלי) מובנים, שאמורים היו לעודד את אולפני הסרטים לתמוך בו. בעיות האמינות שאפיינו אותו בשלבים מוקדמים נפתרו (כנראה), ומלחמת התקנים (ראו בהמשך) מול המתחרה הקשוח HD-DVD הגיעה לסיומה, כך שעכשיו הדרך סלולה בפניו להחלפת ה-DVD.

בשימושי אחסון, הגרסה הבסיסית של התקן (Single Layer BD-R) תומכת בנפח של 25 ג"ב, שעה שהגרסאות המתקדמות יותר (Dual/Quad Layer) תומכות ב-50ג"ב וב-100ג"ב (הוצגו גם מוצרים ניסיוניים שמגיעים עד 250 ג"ב). הגרסה הקומפקטית של התקן, Mini-BD, תומכת ב-7.5 ג"ב.

רוב הכוננים והמדיות שניתן להשיג היום תומכים במהירות כפולה. במונחים של BD-R מדובר על קצב העברת נתונים של 9מ"ב/שניה. זה בהשוואה לכ-10מ"ב/שניה ב-DVDx8, וכשישנם היום כונני DVD שתומכים במהירות פי עשרים, זה לא מאד מרשים.

מצד שני, ל-Blu-ray יש אופק: מוצרי BD-R ניסיוניים מגיעים כבר למהירויות גבוהות בהרבה של פי ששה ופי שמונה, ובמהירות של פי תריסר, יהיה מדובר על 54מ"ב/שניה, מהירות שכבר מתחילה להזכיר דיסק קשיח. אפשר להעריך, בזהירות, שנגיע לשם בשנה הבאה.

אם הוא יגיע יום אחד למהירות של x56 כמו ה-CDR או אפילו ל-x20 כמו ה-DVD, אז הוא עשוי להוות מתחרה מעניין לדיסק הקשיח, לפחות בביצועים אם לא בנפח.

אז למה ה-Blu-ray לא מתרומם?

מלחמת הפורמטים בין שני תקני האחסון האופטי ה"חדשים" הוכרעה בפברואר השנה. Warner Brothers הודיעו שהם יפסיקו לשחרר כותרים בתקן המתחרה, וטושיבה היפנית, החברה העיקרית שדחפה את ה-HD-DVD, הודיעה שהיא פורשת מהמירוץ. חמש שנים אחרי שהגיעו המוצרים הראשונים לשוק (ביפן, במחיר של 3,800 דולר) נראה היה שהגיע סופסוף עידן ה-Blu-ray.

אבל עסקי האחסון האופטי הם אף פעם לא פשוטים, וגם עכשיו ה-Blu-ray עדיין מדשדש. מכיוון שמדובר קודם כל בפורמט וידאו, יש חשיבות גדולה לקצב ההתפתחות בתחום נגני ה-Blu-ray וכותרי הווידאו התומכים בתקן.

נכון לעכשיו, ישנם בארה"ב וביפן יחד פחות מ-1,000 כותרי Blu-ray, והמחירים של נגני ה-Blu-ray הזולים ביותר נעים סביב ה-300 דולר. מכשירי DVD ביתיים משווקים, גם בארה"ב, במחירים שהחל מ-50 דולר. תמורת קצת יותר, ניתן היום לרכוש מוצרים עם תכונת ה-Upscaling, שמציעים איכויות תצוגה טובות יותר בהתבסס על פורמט ה-DVD (זה לא הדבר האמיתי, אבל זה פתרון ביניים שבהחלט קורץ לשוק המיינסטרים).

בישראל, אגב, נגן ה-Blu-ray הזול ביותר שתוכלו לרכוש, תמורת 3,200 ש"ח, מגיע בתוך קונסולת המשחק PS3 מבית Sony.

זה לפני שדיברנו על מחירי הכותרים והמדיה. בארה"ב המחיר של כותרי Blu-ray מתחיל סביב ה-15 דולר (בהשוואה ל-5 דולר ב-DVD) ובישראל המחיר כפול.

דווקא המחירים של צורבי ה-BD-R התומכים בקריאה וכתיבה לפורמט, הם זולים יחסית בישראל ומתחילים בכ-800 שקלים (בהשוואה לקצת יותר מ-100 שקלים לצורב DVD). מחיר המדיה, מכל מקום, מתחיל בכ-60 שקלים עבור BD-R 2x בנפח של 25 ג"ב.

גם אם מתעלמים מהמחיר הגבוה של הכוננים, מדובר על כשני שקלים לגיגהבייט, לעומת פחות משקל אחד ב-DVD-R (ופחות משקל ליחידה, כ-20 אגורות לגיגהבייט, אם קונים בכמויות גדולות).

צורבי DVD: עדיין חיוניים

צורבי ה-Blu-ray יכולים לצרוב גם ל-CD ו-DVD, כך שבאופן עקרוני יש מקרים בהם יש היגיון ברכישת מוצר כזה - תוכלו להשתמש בו ביומיום לצריבות רגילות, ובמקרה הצורך לצרוב 25 ג"ב למדיה המתאימה. בכל אופן, בהתחשב ברמת המחירים הגבוהה ובהתפתחות הצפויה בתחום, כיום זו נראית לנו קנייה קצת מושחתת.

צורב DVD רגיל, לעומת זאת, יעלה לכם כאמור קצת יותר מ-100 שקלים, והמדיה עבורו תעלה לכם (ברכישת כמויות גדולות) מעט יותר משקל אחד. המדיה לצריבה רב-פעמית (DVD+RW/-RW) עדיין תעלה לכם הרבה יותר, שלושה עד שבעה שקלים בהתאם ליצרן ולמספר היחידות, אבל היא תאפשר לכם לבצע גיבויים חוזרים לאותו תקליטור, בהנחה

שהנפח (4.7GB) לא מהווה מגבלה.

אם אתם דווקא רוצים קצת יותר נפח, תוכלו לרכוש מדיית DVD+R בנפח של 8.5 ג"ב במחיר של 10 עד 20 ש"ח. יש מקרים בהם זהו פתרון הכרחי (לדוגמה, אם אתם רוצים לגבות על בסיס קבוע קבצים בנפח קצת יותר גדול מה-4.7ג"בשל ה-DVD הרגיל, או לצרוב סרט/משחק בנפח כזה, ויש רבים כאלה).

עם עלויות אחסון אופייניות של 20 אגורות עד 2.5 ש"ח לגיגהבייט, משפחת תקני ה-DVD חופפת למעשה היום לדיסק הקשיח. היתרון הבולט שלה הוא שההוצאה השולית לכל גיבוי קטנה יותר - אם אתם רוצים לבצע גיבוי על אמצעי אחסון חיצוני, ולנעול אותו בארון או כספת, אינכם צריכים לרכוש כונן (USB Drive, דיסק קשיח וכדומה) אלא רק את המדיה. זהו גם האמצעי הנוח ביותר לביצוע יותר מגיבוי אחד.

ה-USB Drive: הכי נייד

ה-USB Drive, שבפי העם עדיין קרוי "דיסק-און-קי" על שם המוצר בן ה-12 של M-Systems (היום חלק מסנדיסק), הפך בשנים האחרונות למוצר צריכה ונמכר במחירים מגוחכים.

את המוצרים הזולים בקטגוריה הזו אפשר למצוא היום במחיר של החל מ-130 ש"ח עבור נפח של שמונה ג"ב והחל מ-250 ש"ח עבור 16 ג"ב, כאשר תמורת עוד 50 עד 150 ש"ח תוכלו בשני המקרים לקבל מוצרים איכותיים יותר. אם אתם זקוקים למוצר כזה להעברת קבצים "קטנים", אז דגם הארבעה ג"ב של Cruzer Micro מבית סנדיסק, למשל, משווק במחיר של החל מכ-80 ש"ח.

כמו שאפשר להבין, התקני USB Drive הם לא פתרון לגיבוי מידע בנפחים גדולים. למעשה, אי אפשר לראות בהם פתרון גיבוי כלל, כי מבחינות רבות הם פחות אמינים גם מהמדיה האופטית וגם מהדיסקים המגנטיים. אפילו בהשוואה לכונני SSD, שמבוססים על אותה טכנולוגיה (זיכרון פלאש), ה-USB Drive נחשב לאמצעי אחסון פחות אמין.

גם במה שקשור לביצועים אין יותר מדי למה לצפות. המוצרים האיכותיים יותר בתחום, שמבוססים על רכיבי NAND Flash מתקדמים יחסית, מצליחים להתקרב לגבול האפקטיבי של ממשק ה-USB בביצועי הקריאה שלהם, וזה אומר 35 מ"ב/שניה בקירוב. ביצועי הכתיבה בדרך-כלל נמוכים בשליש לפחות, ובמוצרים הזולים הנתונים עוד הרבה יותר נמוכים.

במילים אחרות: USB Drives הם לא פתרון לשום דבר מעבר לשימוש הטבעי שלהם, שהוא ניוד קבצים קטנים. אם כי הקבצים הקטנים האלה יכולים להיות היום הרבה יותר גדולים מבעבר.

ואגב, גם את עניין המחיר כדאי לתפוס בקונטקסט הנכון. במוצרים הזולים ביותר בקטגוריה הזו, עלות האחסון עומדת היום על לא פחות מ-15 שקלים לגיגהבייט, שזה אמנם פחות מאשר כונני SSD אבל עדיין פי עשרה (ויותר) מדיסק קשיח.

התקווה הגדולה: SSD

SSD (Solid State Drive) היא אולי הטכנולוגיה הכי מדוברת היום בתחום האחסון, והיא מככבת במחשבים הניידים הכי

פוטוגניים - מה-OLPC דרך ה-Eee PC של Asus ועד ל-MacBook Air הנחשק של Apple.

היתרון המובהק של כונני ה-SSD, שמבוססים על רכיבי NAND Flash, היא העובדה שמדובר באמצעי אחסון אלקטרוניים לחלוטין, שאינם כוללים חלקים נעים. תיאורטית, לפחות, הם אמורים לחזק בכל אחד מהדורות הבאים את היתרון שלהם על הדיסקים הקשיחים, במונחים של צריכת חשמל ופליטת חום, נפח פיזי, עמידות לתנאים סביבתיים וגם ביצועים.

לעת עתה, כונני ה-SSD הם ללא ספק שקטים יותר, מתאימים לשימוש בטווח טמפרטורות גדול יותר, ולעיתים גם צורכים קצת פחות חשמל. אבל במה שקשור לביצועים ואמינות יש עוד פער גדול בין ההבטחה ליישום, וברמת המחיר הנוכחית שלהם הם ממילא לא רלוונטיים לרוב הצרכנים.

העלות האופיינית של ה-SSD היא כ-10 עד 15 דולר לגיגהבייט, כלומר פי 5 עד 50 מאחסון מגנטי. זו הסיבה לכך שכדי לקבל את ה-MacBook Air עם כונן SSD בנפח 64 ג"ב, תצטרכו לשלם עליו כ-1,000 דולר יותר מאשר על אותו מחשב עם דיסק קשיח בנפח 80 ג"ב.

אגב, פער המחירים בין SSD ל-HD (כלומר לדיסק קשיח) הוא הקטן ביותר בנפחים פיזיים ולוגיים נמוכים. דיסקים קשיחים בפורמטים 2.5 אינץ' ו-1.8 אינץ' נוטים להיות יקרים יותר מהכוננים השולחניים הסטנדרטיים (3.5 אינץ'). הם מציעים נפחי אחסון נמוכים משמעותית ועלות הרבה יותר גבוהה לגיגהבייט.

בפלטפורמות בהן נפח הדיסק משני, כמו ה-OLPC או ה-Eee PC, ניתן ליהנות מהיתרונות של ה-SSD בלי לייקר את המוצר (או לפחות לא לייקר אותו בצורה דרמטית).

מתי יתחיל השינוי?

גם למי שהכסף אינו שיקול עבורו, נפחי ה-SSD עדיין מוגבלים בהשוואה לדיסקים הקשיחים. הנפחים הגדולים ביותר בקטגוריה הזו היום הם 64 ג"ב ו-128 ג"ב. סמסונג הכריזה בחודש שעבר שבהמשך השנה היא תציג כונן SSD ראשון בנפח של 256 ג"ב, ואינטל מתכוונת להגיע לנפח דומה בשנה הבאה. באותו זמן בערך, יגיעו הדיסקים הקשיחים לשני טרהבייט.

ואגב, גם אם אתם יכולים להרשות לעצמכם לשלם, לא בטוח שתקבלו ביצועים טובים יותר - זה תלוי במקרה (ראו המסגרת ביצועי SSD: נושא מורכב).

ולגבי האמינות - כמו ה-CD בזמנו, גם ה-SSD אינו "בלתי שביר", מסתבר. יצרני הכוננים טוענים שבדור הנוכחי נפתרו מחלות הילדות שאפיינו את קודמיו ושהוא כבר אמין בהרבה מאשר הדיסקים הקשיחים. ובכל זאת, הדיסק הקשיח נמצא איתנו כבר 50 שנה (52 שנה, ליתר דיוק, מאז ש-IBM הציגה את הדיסק הקשיח הראשון). אנחנו יודעים בדיוק למה לצפות ממנו.

בכל אופן, כמו כל מה שעשוי מסיליקון (טוב, כמעט כל מה שעשוי מסיליקון), גם ה-SSD הולך להיות קטן, מהיר וזול יותר, ככל שיעבור הזמן, בזכות המעבר לתהליך ליתוגרפי מתקדם יותר. אמנם היום התחזיות הוורודות התמתנו קצת, ובמקום 35 אחוזים מהשוק ב-2011 מנבאים ל-SSD נתח של 20 עד 25 אחוז בלבד, אבל לכולם ברור שזה רק עניין של זמן.

הדיסק הקשיח: עדיין המלך

הדיסק הקשיח היה ונותר אמצעי האחסון הנפוץ ביותר בעולם המחשוב האישי, ובכל פעם שמספידים אותו הוא עושה

קאמבק.

מצד אחד, אין כמעט מחלוקת שטכנולוגיית האחסון המגנטית תסיים את דרכה במהלך העשור הבא. מצד שני, וכדי להכניס את הדברים לפרופורציות - היקף שוק ה-SSD עומד היום על כמיליארד דולר לשנה; ההיקף הנוכחי של מכירות הדיסקים הקשיחים הוא כ-35 מיליארד דולר לשנה.

הדיסק הקשיח מציע, נכון לעכשיו, את השילוב האופטימלי בין נפח, ביצועים ומחיר. כונני ה-3.5 אינץ' זמינים ברוב הנפחים - כולל בכונני הטרהבייט אחד  - במחיר של כשקל אחד לכל גיגהבייט. רוב דגמי ה-SATA החדשים מציעים ביצועי קריאה/כתיבה אופייניים בטווח של 60-90מ"ב/שניה וישנם, כאמור, גם דגמים שעוברים את ה-100מ"ב/שניה.

בנפחים הקטנים (פחות מ-300GB) ובפורמטים הקטנים (2.5 אינץ' ופחות) המחירים גבוהים יותר, והביצועים נוטים להיות נמוכים משמעותית. אם הדגמים הגדולים יותר פועלים בדרך-כלל במהירות סיבובית של 7,200rpm (יש גם 10-15Krpm, אבל בעיקר בכוננים לשרתים) ומגיעים עם חוצץ של 8-16 מ"ב (והיום גם 32 מ"ב), אז בדיסקים הקטנים מדובר בדרך-כלל על 4800-5400rpm ועל שניים עד שמונה מ"ב.

ובכל זאת, זוהי טכנולוגיה עם נטייה להפתיע, ובחודש שעבר ראינו הפתעה כזו: ווסטרן דיגיטל הציגה את VelociRaptor, דיסק 2.5 אינץ' 10,000rpm, בנפח של 300GB, שמגיע לקצבי קריאה/כתיבה של 96/105 מ"ב/שניה. המחיר הסיטונאי של הכונן הזה הוא 300 דולר, שזה לא מעט אבל עדיין הרבה פחות מ-SSD.

מלבד הגדלים המוכרים של 1.8 עד 3.5 אינץ', ישנם דיסקים קשיחים קטנים יותר. סמסונג הציגה מוקדם יותר השנה כונן SpinPoint A1 בגודל של 1.3 אינץ', כמו כונני ה-MicroDrive ש-IBM הציגה כבר ב-1999. טושיבה הציגה פורמט 0.85 אינץ' (תואם לחריצי SD) בשנת 2004. חוץ מאשר להיכנס איתו לספר השיאים של גינס היא לא עשתה בו הרבה, אבל אל תתפלאו אם הפורמט הזה יתעורר לחיים בשנה הבאה.

לאחרונה הפך הדיסק הקשיח גם לאמצעי הכי משתלם ופופולרי לגיבוי והעברת קבצים גדולים, וגם שם הוא מוביל בביצועים, במחיר ובנפח (ראה המסגרת אחסון חיצוני ונייד).

במילים אחרות: למרות שהכל מתייחסים להישגים הנוכחיים של הדיסקים הקשיחים כאל שירת ברבור, כנראה שאפשר לסחוט מהטכנולוגיה הזו קצת יותר ממה שנראה. איכשהו, יש לנו הרגשה שהיא תהיה כאן גם ב-2018.