תגדירו: אלוהים

זה לא סוד שרבים בישראל אינם בקיאים אפילו במושגים בסיסיים ביהדות, ומבין אלו שיש להם מושג - מעטים הם המכירים את הרקע, המהות והמשמעות לפני ולפנים. הרב אברהם יצחק (ארתור) גרין מארצות הברית חיבר את "אלה הדברים" - לקסיקון לרוחניות יהודית, הכולל הסברים מורחבים - אך תמציתיים - על 150 מושגים מרכזיים ביהדות.

גרין, רב שהוסמך בתנועה הקונסרבטיבית אך אינו משייך את עצמו לזרם ספציפי ביהדות, כתב את הספר לכתחילה עבור היהודים בתפוצות, והופתע למדי כשפנו אליו מהוצאת "ידיעות ספרים" להכין גירסה בעברית. לדבריו, רק לאחר שחשב על העניין שוב, הבין את הערך של הספר עבור דוברי עברית: מטרתו להציג את הרעיונות היהודיים ומשמעותם במסורת הדתית, אבל מתוך עמדה של פתיחות וחוסר שיפוטיות כלפי השאלה כיצד לחיות חיים יהודיים בזמננו.

"ספר זה הוא חלק ממאמץ גדול שנעשה בימינו להציל את המסורת ואת השפה היהודית מהשליטה הבלעדית של אלה שסבורים שהם‑הם 'תופסי התורה', טוענים לעליונות אותנטית ואקסקלוסיבית על מורשת היהדות ועסוקים בדרך כלל בשמירה מפני 'פלישה' לחומות המבוצרות של פרויקט השימור העצמי שלה", הוא כותב בהקדמה. 

הלקסיקון מחולק לשמונה חלקים, ובכל אחד מהם מושגים אחרים ביהדות: אלוהים והעולמות העליונים, תורה ותלמודה, דרכי העבודה, חיי הרוח, חיי הכלל, תשמישי מצווה וקדושה, מקומות קודש ומועדי קודש. ynet מגיש לכם שני ערכים לדוגמה, כלשונם - אלוהים, ובית מקדש (ברוח ימי החורבן).

אֱלֹהִים

אלוהים הוא השם העברי הגֶנֶרי לאל. המקרא משתמש בו הן כשהוא מתייחס לאלוהי ישראל, והן כשהוא מתייחס לאלילים של עמים אחרים. מדי פעם בפעם מופיעה המילה גם במשמעות "גדול", כאשר היא מתייחסת לחברה האנושית, כגון "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב: כז) המוסב על השופטים.

הדבר המעניין ביותר בהקשר של אלוהים הוא שמילה זאת היא בעצם צורת הרבים של השם. המקרא מאשר עובדה זאת כאשר הוא מדבר על "אֱלֹהִים אֲחֵרִים" ומביא גם את צורת הרבים של שם התואר או הפועל, כמו שמחייבים חוקי הדקדוק. אבל כאשר שם זה מתייחס אל אלוהי ישראל, נשברים אותם חוקים בכוונת מכוון, והתנ"ך נוהג במילה "אלוהים" כאילו היא בצורת היחיד. כך המילים הפותחות את התנ"ך, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים", הן מעין טעות דקדוקית! בכל פעם שהתורה קובעת "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים", כללי הדקדוק כאילו נשברים.

זאת איננה טעות כמובן. הכוונה היא שבהקשר זה אלוהים מתייחס למכלול. כל הכוחות ששויכו קודם לאלילים השונים בפנתאון - כגון אהבה, עוצמה, חוכמה, מלחמה, פוריות - מרוכזים עכשיו בישות אחת זאת, שמכילה את כולם. הברכות שאנו זקוקים להן לכל תחום בחיינו באות עכשיו ממקור יחיד. זו המהות של המהפכה המונותאיסטית, הנצורה בשפה בכל פעם שאנו משתמשים במילה אלוהים.

בדף השני של ספר הזוהר, הילקוט האדיר של הקבלה, נמצא פירוש עמוק למילה "אלוהים". הזוהר קורא את המילה כאילו היא מורכבת משני מונחים קצרים יותר: "אלה" ו"מי". "אלה" מתייחס לכל הדימויים והתכונות שניתן לייחס לאל דרך הספירות. "מי", כשאלה, נמצאת מעבר לכולם, נושא לשאלה שאין לה תשובה. הזוהר מלמד אפוא שלמרות כל המחשבות והדימויים שלנו, אלוהים נותר תעלומה. אם אתם חושבים שאתם מבינים את אלוהים, אתם מאבדים את ה"מי?" והופכים את הדת (כן, גם את היהדות!), לזו של עובדי עגל הזהב שאמרו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל!" (שמות לב: ד).

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ

בית המקדש בירושלים היה מקום הפולחן המרכזי של בני ישראל. שני מקדשים נבנו על הר המוריה - הוא הר הבית בירושלים - שעליו, על‑פי המסורת, הראה אברהם את נכונותו להקריב את בנו יצחק לאל. את בית המקדש הראשון בנה שלמה המלך כמתואר במלכים ב' פרקים ו-ח, והוא נחרב בידי צבאות בבל של נבוכדנצר בשנת 587 לפני הספירה. חמישים שנה מאוחר יותר, משכבשה ממלכת פרס את בבל, החל דור שיבת ציון לבנות את בית המקדש השני, מבנה קטן הרבה יותר ומהודר פחות מקודמו. בנייתו והקדשתו של בית המקדש השני מתוארים בספר נחמיה. את בית המקדש הזה חיללו השליטים הסלוקים (ה"יוונים" במקורות), והוא טוהר מחדש על‑ידי החשמונאים בשנת 165 לפני הספירה (חנוכה). הורדוס הרחיבו במאה האחרונה לפני הספירה, אבל הרומאים החריבוהו כליל במצור הגדול על ירושלים בשנת 70 לספירה. על‑פי המסורת היהודית, ייבנה בית מקדש שלישי באותו מקום בעזרת האל בימות המשיח, או, על‑פי כמה מקורות עשירים יותר בדמיון, ירד בשלמותו מהשמים וינוח במקומו על הר המוריה. ביהדות הקלסית לא קיימת קריאה לבנות את בית המקדש השלישי לפני בואו של המשיח.

צורת הפולחן העיקרית בבית המקדש הייתה הקרבת קורבנות - המנחות המשותפות של בני ישראל לשם שמירת עולמם ובריתם עם האל: העלאת קורבנות יומית בכל בוקר וערב ("תמיד של שחר ובין הערביים") והעלאת קורבנות מיוחדים בשבת, בראש חודש ובימי חג. הקרבת בעלי חיים תפסה את מקום הזיכרון העתיק הרבה יותר של הקרבת הבן הבכור, שביטולה משתקף עוד בסיפור עקדת יצחק. להריגה הטקסית של בעלי החיים, שרבים מהם נאכלו מאוחר יותר (כשר), התלוותה העלאת קורבנות מזון של העניים, מתנות מקמח וסולת, העלאת נסך של יין ומים, ושירה של מקהלת הלוויים, זמרי בית המקדש. לא ידוע לנו על תפילות שהתפללו הכוהנים בבית המקדש הראשון או בראשית ימיו של בית המקדש השני. יש הטוענים שרוב הטקסים התנהלו בשקט. המרחב הפנימי ביותר של בית המקדש היה קודש הקודשים, שאליו נכנס הכוהן הגדול רק פעם בשנה, לצורך טקסי הטוהרה של יום הכיפורים.

נוסף על טקסי הפולחן הציבורי, בבית המקדש יכלו גם יחידים להביא קורבן משלהם, אם ככפרה על חטא שחטאו ואם כביטוי להכרת תודה. האמונה שהאל נהנה מהמנחות המוגשות לו, ובעיקר שקורבן עשוי לשכך את זעמו, הייתה משותפת כמעט לכל העולם הקדמון, ובכלל זה ישראל.

מאתיים או שלוש מאות שנה לפני חורבן הבית השני החלה להתפתח בישראל, במקביל לדת של בית המקדש, צורה חדשה של ביטוי דתי, שהתבססה על לימוד המקורות הכתובים ועל אמירת תפילות בעל‑פה. הובילו אותה בני ישראל שלא היו כוהנים, ושהכבוד שניתן להם התבסס יותר ויותר על השכלתם ועל יושרם הרוחני ופחות על היותם נצר למשפחת מלוכה או כהונה. בצורותיה הקיצוניות ביותר התנגדה תנועה זו לכהונה או לפחות האמינה שהכהונה בירושלים מושחתת לחלוטין. בצורתה המתונה יותר הונהגה התנועה על‑ידי חברותות (חבורה) של פְּרוּשים ("אלה שפרשו"), שהיו אבותיהם הרוחניים של חכמי המשנה והתלמוד הראשונים. בעשורים האחרונים לפני חורבן בית המקדש השני נבנה בית כנסת, או מקום לימוד ותפילה של אותם רבנים, אפילו על הר הבית עצמו. כמה מן הקיצונים שבמתנגדי הכהונה ייסדו בתקופה זו את כת מדבר יהודה בקומראן.

לאחר חורבן בית המקדש ירד על החכמים אבל גדול, ומדבריהם אין להבין שלדעתם צורת דת זו זמנה עבר. בכך הם שיקפו את תחושותיהם הדתיות והלאומיות של היהודים שעמדו לפני חורבן וגלות. הם אמנם טענו שתפילותיהם, שהתפתחו כאמור

בנפרד מהפולחן בבית המקדש, יכולות לשמש תחליף לקורבנות, אבל התעקשו שתחליף זה הוא זמני בלבד. הביקורת על הכוהנים המושחתים השתתקה, ותחושת געגועים לפאר ולהדר שאבדו נעשתה הרגש השכיח ביותר. מצב זה נשמר במשך תקופת הגלות הארוכה. אף שברור שיהודים רבים, כמו למשל הרמב"ם, סברו שעבודת הקורבנות הייתה פשרה אלוהית עם צורכיהם של אבותינו ושתפילה היא צורה מפותחת יותר של פולחן, בסידור המסורתי עדיין יש תפילות לחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש של העידן המשיחי העתידי. רוב הסידורים הלא‑אורתודוקסיים אינם כוללים פסקאות אלה, שכן הן הושמטו או הוכנסו בהקשר חדש כשבחי העבר האדיר של ימי הבית ללא תקווה לחידושו בעתיד.

• "אלה הדברים", הוצאת "ידיעות ספרים", 220 עמודים.