הצדעה לנשות המדבר

איך מסכמים?

פרשת מסעי החותמת את ספר במדבר היא פרשה של סיכומים, וסיכומים הם תמיד דבר מעניין – לא כל מה שאנחנו זוכרים נכנס לסיכום, לא כל מה שנכנס לסיכום התרחש בסיפור עצמו. סיכום הוא ארגון מחודש של סיפורי החיים. יש משהו מרגיע בפרספקטיבה שמציעים סיכומים. כך למשל מרתקת ההשוואה בין 'מסעי' בני ישראל כפי שהם מתוארים בפרשה שלנו, למסעות המתוארים בחלקים הקודמים של התורה: הסיפור השולי המכונה 'מעמד הר סיני' לא מתואר בפרשת מסעי. מותו של אהרון מתואר. חייה ומותה של מרים – נעלמו. ואפילו הסיפור הקשה של המאבק במדיינים כבר נשכח ואיננו. מדהים ומלמד לראות באיזו מהירות יכולים סיפורי עלבון ונקמה להיעלם מסיכומי החיים. יכול להיות שהנקמה במדיינים היתה מיותרת?

הנשים שלא פחדו מהצל של עצמן

הכי מרגש לראות בקצה ספר במדבר את סיפורן של בנות צלפחד. זה סיפור שמתחיל כמה פרשות קודם, כשהבנות רואות שנחלת אביהן נעשקת מהן עוד בטרם נתנה לו, הן מחליטות לעשות מעשה (כז, א-ז):

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד ... וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר ... וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ?... תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם.

וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת ... מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף... וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו: וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם ... וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: ... כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד:

אלהים, משה ואפילו בנות צלפחד לא חשבו על הבעיה: הבנות ינשאו ויקחו אתן את נחלת אביהן לבחיר ליבן ובני השבט יאבדו משאבים יקרים. לא סביר, נכון?

בדברי הסיכום של הספר נסוג למעשה אלהים מההבטחה שנתן לבנות. באותה מטבע בה נוסחה ההבטחה: 'כן בנות צלפחד דוברות' מנוסחת הנסיגה: 'כן מטה בני יוסף דוברים'. יש תחושה ש'אבא' תמיד נכנע לילד שצועק אחרון. ומה משמעות הפשרה? בנות שהן יורשות יחידות יוסיפו לרשת את אביהן אלא שלזכות הזו מצטרפת הסתייגות 'קטנה' – הן תוכלנה להתחתן רק בתוך השבט, וכך תשאר הנחלה בשליטת הגברים של השבט.

להרוג ברכות

כל כך חיננית בעיני הדרך בה מחסל אלהים את ההיתר המיוחד שהוא עצמו נתן לבנות צלפחד: 'לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים'. אתם שומעים את זה? 'לטוב בעיניהן... אך למשפחת אביהן' כמו לומר לילדים – תחזרו הביתה מתי שבא לכם ובלבד שזה יהיה בתשע... איך נדחף לפסוק הזה הביטוי 'לטוב בעיניהן'? מי חשב שהוא יוכל למכור רכות מזוייפת לבנות חכמות ואמיצות כמו בנות צלפחד?

הפסוק האחרון הוא עצוב. הוא מספר את היאוש וההשלמה של לוחמות הצדק: ' כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד'. מכל ההתרגשות של 'כן בנות צלפחד דוברות' נשארנו עם הכן העצוב הזה, הכן של הויתור: 'כן עשו בנות צלפחד'. הן שימרו את האינטרסים הכלכליים של הפטריארך. והנורא מכל בעיני, שנאמר להן שזה לטובתן: 'לטוב בעיניהן תהיינה לנשים'. למישהו לא הייתה מספיק יושרה להודות שהוא החליט לכופף להן את היד בחזרה.

חז"ל שומרים על הבנות

אני חושבת שלחז"ל הייתה רמה גבוהה של הזדהות עם בנות צלפחד, הם ראו בהן מודל לעצמאות מחשבתית, למאבקים נגד ממסד שמרני ולפריצת דרך. בנות צלפחד הזכירו לחז"ל את עצמם כשהם במיטבם. בכמה מדרשים רואים שחז"ל התאמצו להעצים את המאבק ואת ההישגים של בנות צלפחד. אחד המדרשים המרגשים מתייחס לפסוקים האחרונים של ספר במדבר, לפסוקים המבקשים לרפד בצמר גפן את ההתרסקות המשפטית והמוסרית של חוק בנות צלפחד. המדרש מתייחס למתח בין הקביעה הרגשית 'לטוב בעיניהן' לבין הגזירה המשפטית: 'אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים' (בבא בתרא דף קכ עמוד א):

אלא מה אני מקיים: 'אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים'?

עצה טובה השיאן הכתוב, שלא ינשאו אלא להגון להן.

איזה יופי של שמואל. איזה יופי של היפוך פרשני. ההמלצה הופכת להלכה, וההלכה – להמלצה - 'עצה טובה'. 'לטוב בעיניהן' זה, לדברי שמואל, ההלכה. ואלו הנישואים למשפחת האב הם בגדר המלצה טובה בלבד. איך לא חשבנו על זה קודם? ההקשר המקראי כמובן לא מאפשר לקבל את הפרשנות של שמואל, שאם כן – מה השיגו הבנים בצווחתם?

אבל שמואל מקשיב למוסר ולא לסוגיות ספרותיות של הקשר. שמואל מבקש להשיב את כבודן של בנות צלפחד ולשמר את ההישג המרשים שהן השיגו. בנות כאלה מרשימות, אומר לנו שמואל, לא זקוקות להנחיות, הן מנהלות עם אלהים שיחה ידידותית על כוס קפה: 'עצה טובה השיאן'. ובני שבט יוסף? הם כבר מזמן גורשו מישיבת בית הקפה האינטימית של אלהים ובנות צלפחד.

ומה האינטרס הנוסף של שמואל?

בהשיבו את החירות לבנות צלפחד, משיב שמואל את החירות לחז"ל. שמואל מבין היטב שקהילה שמנוהלת בעריצות של בעלי השלטון מסוכנת לכל אדם שמבקש לחשוב וליצור באופן עצמאי. הניצחון של בנות צלפחד על הממסד הוא גם הניצחון של חז"ל על קבוצות שמרניות שבקשו למסמר את החכמים למסורות פרשניות קודמות. 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' את זה יודעים החכמים והם מבינים את עומק התלות שלהם בחירות שיצליחו להציע לקבוצות מוחלשות כמו בנות צלפחד.

חברי היקרים בבית המדרש של הטוקבקים

כתמיד אנחנו נדרשים לשאלת היסוד של הדיונים שלנו – מהם גבולות הפרשנות? מדוע יכולים חז"ל לומר על דברי תורה מפורשים שהם בגדר 'עצה טובה' ואילו כשאנחנו אומרים את זה מאיימים כותלי בית המדרש ליפול? (ואנא מכם אל תדחו אותי בקש התשובה שחז"ל היו גדולים יותר. הרי גם אתם יודעים שזה לא מספק)