לא רק תה ירוק: איזה אלכוהול שותים הסינים

"א'", הנחתתי בוקר אחד את השאלה על הסינולוגית המשפחתית, "איך האלכוהול של הסינים בסין?"

"איום", הייתה התשובה...

ובכל זאת, האם יש מה לדבר על אלכוהול בסין? יש ויש. לכבוד פרוייקט האולימפיאדה של ערוץ האוכל הייתי יכול לתאר את הנעשה היום בשטחי הכרמים של סין (שהולכת לקחת את שוק היין הזול העולמי בהליכה, כך נראה), או לתת רקע על איך הסינים הם אלה שהמציאו את התסיסה, את הזיקוק ובכלל את העולם, אחרי שגילו את אמריקה לפני כולם. אבל ההיסטוריה ארוכה ומתישה מדי, וממילא אי אפשר למצוא את הרגלים והידיים בין כל השושלות השונות שם, אז הנה, "מדריך שתייה לתייר האולימפי", ישר מהמקור.

וזאת עליכם לדעת: א' שלנו שהתה במשך כמה שנים בסין, ולמדה שם, אחרי שסיימה את לימודי סינית באוניברסיטה אצלנו. אני עוד זוכר את החוויות הראשונות ואת הסיפורים על הגברת שבקצה המסדרון בבניין, ותיאורי האוכל המזוויעים של השבועות הראשונים בבירה הגדולה. השאלה שלי, כך נראה, החזירה זיכרונות, ולא מעט.

"הסינים שותים, והרבה. במיוחד כשאין צורך". פתחה א' את ההסבר המלומד והמנומק שלה. "אפשר לחלק את תרבות השתייה של הסינים בכל מיני צורות, אבל אני מציעה לחלק אותה לפי האופן שבו היא מתבטאת בתרבות הפנאי".

צריכה שבשגרה - 'יומיומית'

זאת שתייה של כלל האוכלוסייה במהלך היום, לרוב כליווי לארוחה, בהפסקת עבודה של פועלים ברחוב, לרב גברים (אבל גם נשים), במסעדה עם חברים/משפחה וכולי וכולי. כמה שיותר – יותר טוב.

במקרים אלו האלכוהול יהיה בירה מתוצרת מקומית שנקראת צ'ינג דאו, על שם העיר בה היא מיוצרת (קינגדאו). זו בירה בהירה, קצת חסרת טעם, עם אחוז כהל נמוך ולכן בלתי מזיקה בעליל. היא מאפשרת גם לסיני חלש הקיבה להוריד כמה וכמה בקבוקים בלי להתבלבל. אחד היתרונות הגדולים שלה עבור הסינים היא העובדה שהיא נמכרת בבקבוקי ענק של ליטר וחצי. ישנם עוד כמה סוגים של בירה מקומית, אבל הצ'ינג דאו היא הכי פופולרית, ללא ספק. הסינית חובבים מאד את הז'אנר הזה של השתייה, ומאד מחבבים בירה, והדגש הוא על 'מאוד מאוד'".

בארץ אפשר היה להשיג את הבירה הזאת בעבר, בעיקר במסעדות סיניות מהירות (הירושלמים יזכרו בוודאי את "סיני ספידי"). המפעל עצמו נוסד כיוזמה גרמנית-בריטית אי שם לפני יותר ממאה שנה, כשהרעיון היה לספק בירה בסגנון גרמני לזרים הרבים שחיו אז בסין. היום מדובר באחד ממותגי הייצוא החשובים ביותר של הסינים, בכל תחום. אגב, השם אמנם נכתב Tsing Tao, אבל מבוטא צ'ינג-דאו.

"יכול להיות שבגלל שלבירה יש טעם כל כך לא מובחן, היא הולכת טוב עם כל דבר - קצת כמו טופו... הם שותים אותה בכמויות אדירות - בשווקים, בחוטונגים, בשווקי האוכל - בדרך כלל ליד כל סיני יהיו משהו כמו 4 בקבוקים ריקים", אומרת א'. "בכל מקרה, גם כשלא מדובר על בירה, במסעדות הפועלים, ברחוב ובאופן כללי בכל זירה ציבורית שאינה מיועדת בהגדרתה עבור אוכלוסיה מערבית, התוצרת תהיה מקומית ולא יהיה אלכוהול מיובא".

צריכה שאינה שבשגרה

במועדונים תהיה בדרך כלל בירה מיובאת, בירה מקומית, אלכוהול 'רציני' כביכול - כזה שמשמש להכנת קוקטיילים, למשל. "לדעתי", אומרת א', "הכל שם מזויף. משום מה לבירה שהייתי קונה - נניח קרלסברג - היה תמיד טעם מזעזע. אולי זה בגלל כל המונוסדיום גלוטמט שצרכתי שם בעל כורחי שגרם לדפיקתן של בלוטות הטעם שלי. אין לדעת, לאלוהים פתרונים, אבל לבירה היה טעם זוועתי. לאלכוהול המיובא של "שם" לא היה אותו הטעם של האלכוהול כאן". 

עדיף לבשל איתו מלשתות אותו. יין סיני לבישול

משקאות אלכוהוליים

"האוכלוסייה שפוקדת את המועדונים (בין אם מערבית ובין אם סינית), אמידה מאוד יחסית לרוב האוכלוסיה, כך שיש אפשרות למכור אלכוהול מיובא ויקר יותר. במקומות כאלו אפשר לראות קבוצות של סינים מתגודדים בתאים פרטיים (בדרך כלל עם כמה בחורות...), ומזמינים כמויות מטורפות של אלכוהול מיובא שנמכר במחירי שחיטה. הם אוהבים להפגין עושר וזו לפחות דרך חוקית. הסינים משתכרים עד דלא ידע ורק מזמינים עוד ועוד משקאות. אני הייתי בכמה ערבים כאלו ונדהמתי מהיכולת המטופשת שלהם לא להציב לעצמם גבולות ורק ללכת עד הסוף עם כל הפגנת העושר המיותרת הזו".

"מה שהם עוד מאד מאד אוהבים זה כל מני קוקטיילים מפוארים, כמו שהיה באופנה לפני כמה שנים: המון מטריות וקשיות צבעוניות וכוסות עתירות צורה וצבע ולהבות אש. עקרונית, באלכוהול - כמו בכל דבר אחר בסין - ככל שזה גרנדיוזי יותר, צבעוני יותר, רועש יותר וקשה יותר לעיכול - ככה זה נחשב יותר".

"מה שכמעט כל הסינים - ללא יוצא מן הכלל וללא הבדלי מעמדות - אוהבים לשתות בגאווה בלתי מוסתרת, הוא משקה מקומי שנקרא באי-ג'יו (תרגום: אלכוהול לבן). זהו משקה שקוף, בעל טעם וריח חריפים שעושה את העבודה טוב-טוב. כמה מחברי הטובים ביותר התאהבו בזה, אני לא הייתי מסוגלת. אני לא יודעת ממה מייצרים אותו אבל אני חושדת שאין בזה שום מרכיב טבעי. אחוזי האלכוהול שבו גבוהים יחסית ולי שתיה של באי ג'יו גרמה להקאות מטורפות", מספרת א'.

בניגוד לבירה, שהיא אולי לא מי יודע מה תוקפנית, נאמר כך, המשקה הלבן המדובר הוא אלכוהול מזוקק, שנעשה לרוב מתסיסה של דורום. ריכוז האלכוהול של הבאי ג'יו נע בין 60-40%, מה שהופך אותו בהחלט למשקה "חזק". מה שיהיה מסוכן למרבית התיירים הוא חוסר ההכרות עם המותגים הטובים של המשקה: כמו בוודקה – ובכל משקה כהיל – גם פה יש יצרנים טובים, שהסחורה שלהם יקרה וטובה, ויצרנים פחות טובים, שמהשקאות שלהם עלולים לגרום לכם נזק בלתי הפיך. להבדיל מוודקה, אגב, את הבאי ג'יו מיישנים לעיתים במשך שנים, מה שהופך אותו למשקה יקר, גם במושגים מערביים. ישנם אין ספור דרגות וסוגים – דברים ברמת מורכבות של סאקה, ממש.

ולסיום, אם אתם רוצים לטעום משהו ממה שיש בארץ, אפשר להשיג כאן "יין צהוב", שהוא למעשה יין דגנים סיני, שאחוז האלכוהול שבו מגיע לכ-20%. הוא משמש לא מעט בבישול סיני אמיתי ולכן אפשר להשיג אותו כאן, בחנויות שמתמחות במוצרי מזון המזרח. הסוג שתמצאו כאן נקרא Shaoxin (שאוסינג) ולמרות שאפשר לשתות אותו, הוא משמש יורת כמרכיב במרינדות ולבישול, מאחר להשתכרות.

שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק "