שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הלם קרב
    שני חיילים צעירים שנרצחו במלחמה ומוטי אשכנזי אחד שעמד וצעק על הגבעה. אריאנה מלמד חוזרת ל-1973 ולמלחמת יום כיפור

    תרבות החיים והמוות שלנו: זה מה שחשפה מלחמת יום הכיפורים וזוהי תחנת התרבות המובהקת ביותר של 1973. אפשר לדבר על זה גבוהה-גבוהה ואפשר, בפשטות, להזכיר שני אנשים וספר אחד.

     

    האיש הראשון הוא ג'קי שושן היפה. ג'קי שבאמצע שנת הלימודים האחרונה שלו, לפני הבגרות, התגייס ליחידה שחלם עליה והשאיר אחריו שובל של לבבות שבורים ב-י"ב חברתית במקיף של אשדוד. אהבתי אותו נורא. הוא לא ידע מזה. הוא היה חבר של ליאת וגם את ליאת אהבתי נורא, ושניהם נראו כאלה חמודים ומתוקים ומאושרים. בטח שקינאתי, אבל גם שמחתי בשבילם.


    מלחמת יום כיפור (צילום: דוד רובינגר) 

     

    ג'קי רצה להיות דוגמן, אני חושבת, לפחות שיחק עם הרעיון קצת בפנינו ובגלל שהשנה היתה 1973 אמרנו לו: מה דוגמן מה, ג'קי, 'שתגעת, יחשבו אותך הומו. תלמד מקצוע, תתפרנס.

     

    אולי הוא נבהל מזה. אולי הוא נבהל מהדברים הלא נכונים. אולי היה צריך להיבהל דווקא מעצמו, מזה שרצה להיות קילר בצבא. מכל מקום, הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה על הברזלים ליד קולנוע דגון בערב שלפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הלכנו לעשן מאחורי הקולנוע, כי לא נעים, ומה יגידו ההורים וכל זה.

     

    רגע, ואולי לא ראיתי את ג'קי בפעם האחרונה אלא את דלי לייבוביץ, שנה מעלינו, דלי המגוחך עם המכנסיים המשוכים עד לעצם החזה והחגורה, שנראה כמו עולה חדש מרומניה 15 שנים אחרי שהגיע. אבל אולי זה לא הוא, כי דלי לא עישן וג'קי כן.

     

    מכל מקום, למישהו נתתי שתי קופסאות סנט מוריץ, סיגריה פלצנית, כי הג'יפים של הצבא בדיוק עברו בכביש ליד הרחבה עם הברזלים, ולקחו את הבנים.

     

    למחרת פרצה המלחמה. ג'קי ודלי נרצחו בה. אני אומרת "נרצחו" מפני שיש אשמים במותם. האשמים, מבחינתי, הם מי שהיתה להם אחריות על החיים של ג'קי ושל דלי, כלומר, ממשלת ישראל. אני לא מאשימה את האויב. לאויב אין אחריות, הוא אויב.

     

    יהיו נשמותיהם של ג'קי סוסן זכרונו לברכה ושל דלי לייבוביץ' זכרונו לברכה צרורות בצרור החיים ועומדות בו לנצח נצחים וצועקות את מה שצעקנו בקיץ לפני המלחמה, פיס אנד לאב. אולי השם עוד ינקום דמם. אבל מידי מי?

     

    האיש על הגבעה

    המלחמה באה והלכה ואפשר להתווכח עליה עד שיעלה עשן, ועדיין מתווכחים, אבל בזמן אמת היה בה, בעיני, גיבור אחד ויחיד שהבין את משמעותה האמיתית והרסנותה הצופה-פני-עתיד, מפני שאם לא לומדים ממלחמות הן נוטות לחזור על עצמן ולהרוג עוד אנשים. הגיבור האזרחי הגדול ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל, גיבור התרבות העיקש, הלא מובן, הבודד, המאתגר, הקשה הזה קרוי מוטי אשכנזי.


    הולכים לאן? (צילום: דובר צה"ל) 

     

    הוא עשה משהו שבישראל לא יודעים לעשות היום. הוא באמת לקח אחריות. כלומר, לא התפטר ועשה לביתו, או התפטר כדי להגן על חפותו. אי אפשר היה. היו לו אנשים להציל והוא הציל אותם ממוות מפני שככה חינכו אותו לעשות וככה האמין שצריך. וכשראה בעיניו הבוחנות, עיני יערן שרואה גם את העצים וגם את יער וגם כל עלה בסבך, כיצד ממשלת ישראל הפקירה את חיילי המוצבים שעל התעלה, ואת כל התעלה, הוא עשה מעשים.

     

    "אחריות" פירושה "חובת עשייה או חובה להימנע מעשייה". ב-1973, ביום הראשון למלחמה, ייתכן מאוד שמוטי אשכנזי היה אחד היחידים שהבינו. ומכוח אותה אחריות עצמה עמד אשכנזי, מפקד מוצב בודפשט, המוצב היחיד בתעלה שלא נפל בידי המצרים במלחמה, עם שלט בקור הירושלמי על ראש גבעה חשופה לרוחות, ומי שרצה לקרוא נכון בשלט הזה הבין שככה אי אפשר יותר.

     

    אחר כך באו המילואימניקים עם המדים המרובבים בבוץ והתחילו להתווכח מה עושים. באו גם אלה שאמרו: בואו נקבור את המתים ונשתוק. באו גם החבר'ה מהשב"כ, המחלקה היהודית, כדי לבדוק מה המשוגע הזה רוצה וכמה הוא מסוכן למשטר.

    אני באתי בגלל דלי וג'קי. ועוד משהו: בימיה הראשונים של המלחמה, כשלקחו לנו את הבנים, הלכתי להתנדב במ"לח, שזה "משק לעשת חירום" בעיריית אשדוד. אף פעם לא דיווחתי לאיש על הדברים שראיתי שם, אבל ראיתי שלו היו המצרים מצליחים לשתק את העורף הישראלי במכה של חיל האויר שלהם, לא היה לעורף הזה די מזון ותרופות ומקלטים ורופאים ומכוניות ומים נקיים ודלק וכל מה שעורף צריך כדי לחיות. לא היה מספיק אפילו כדי לשרוד יום אחד.

     

    חודש אחרי שהייתי מגיעה לגבעה יום יום, לבדי וכועסת נורא, העזתי ללחוץ את ידו של מוטי אשכנזי. הוא היה מבוגר ממני ב-18 שנה והייתי מלאה בייראת כבוד. ב-24 במרס 1974 היו על הגבעה 25 אלף אנשים בהפגנה גדולה.

     

    מוטי אשכנזי הפיל ממשלה בישראל. הוא הכריח אותה לקחת אחריות וללכת. זו גבורתו ועליה מעולם לא זכה באות. זו חוכמתו ואיש אינו מבין אותה די הצורך. זה כאבו, ואין מנחם כי כאבו הוא הלם הקרב המתמשך שמעולם לא דיבר עליו בציבור. הוא איש תרבותי. תרבות, כתבה שולמית הראבן המנוחה, תובעת הפרדה בין הפרטי לבין הציבורי.

     

    אני לא יודעת אם יש למוטי אשכנזי הלם קרב או תסמונת דחק פוסט טראומטית כפי שקוראים לזה היום, או אין לו. אני יודעת רק זאת: מי שהיה שם, במוצבים של התעלה ובחפירות של הרמה הסורית ובכל מקום בו המלחמה פרצה כאילו בהפתעה, מי שחזר משם חי, חזר מרוסק. גם מוטי.

     

    מי אחראי?

    ומי אחראי לזה? מי שאחראי לרצח של ג'קי ודלי. תבחרו את האחראים בעצמכם: האויב הנורא או ממשלת ישראל? כל היתר כתוב בספר גדול במלים קטנות. הספר נקרא "הערב בשש תפרוץ מלחמה". הוא יצא לאור לפני שלוש שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

     

    עליתי אל מוטי אשכנזי לרגל כמו שבאים לגורו, כדי לראיין אותו על המלחמה

    הבאה. מכל מה שכתבתי בעשרים שנותי בעיתונות, הכי אני גאה בראיון הזה שהתפרסם ב"7 ימים", והכי מתוסכלת, כי חשבתי, נאיבית שכמותי, שסוף סוף יבינו מה מוטי אומר ואפשר יהיה למנוע את המלחמה הבאה בכוחן של המילים הנכונות.

     

    המלחמה הבאה אחרי הספר של מוטי אשכנזי פרצה אחרי ששני חיילים נחטפו, אתם יודעים, ומתו כבר בעת החטיפה. קראו לה מלחמת לבנון השניה. ומי אחראי לכל האזרחים שמתו בה? האויב הנורא או ממשלת ישראל שלא הגנה על אזרחיה? ומי אחראי לרצח של החיילים?

     

    תקראו, בבקשה. "הערב בשש תפרוץ מלחמה". המחבר הוא גיבור. אמיתי. לו ג'קי ודלי היו החיילים שלו, הם היו בחיים היום. הספר הזה חשוב כי מדובר בחיים שלכם ושל הילדים שאתם שולחים למלחמה הבאה. לא שווה קריאה?

     

    פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים