מדיאה, שטן האהבה

"אני הצלתי את חייך.

הם יודעים את זה, היוונים שהפליגו איתך,

הם יכולים להעיד, הצוות של האֲרְגוֹס,

כשיצאת להכניע את השוורים יורקי האש,

ואת שדות המוות לחרוש.

את הנחש,

שלא נם ולא ישן על משמרתו,

מתפתל, לופת את גיזת הזהב,

אני הרגתי.

אני הרוח מתחת למפרשי התהילה שלך.

בגדתי באבי, בגדתי באחים שלי, שאהבתי,

ובאתי אחריך לְיוֹלְקוֹס, אתך לארצו של פַּלִיאס,

יותר משתוקקת מחוֹשבת, יותר להוטה מחכמה!

בשבילך ערכתי את מותו - את מותו הנורא, בידן של בנותיו.

כך עשיתי. למענך.

לצידי לא ידעת פחד...

ומה אתה עשית?

נשקת להבטחותיך לשלום.

בגדת בי.

היד הזאת, ידי, היד שאחזת כל כך בחוזקה,

הברכיים האלה ביניהן זחלת, בהן נגעת בשבועותיך הריקות,

ואז ברשעותך גזלת ממני את המעט...

לכלכלת אותי...

לאן אלך עכשיו?

אלה שאהבתי הפכתי לאוייבי, למענך.

באלה שלא עשו לי דבר פגעתי, למענך.

ובתמורה, הבנים שלך, האימא שלהם שהצילה את חייך,

גולים, חסרי בית.

לאן אלך עכשיו?

אנחנו יודעות איך לזהות זהב ולקרוא למזוייף בשמו,

אנחנו יודעות איך להפריד את המוץ מן התבואה,

ואפילו איך למצוא את המחט הנוצצת בערימת הקש.

למה אין אנחנו יודעות לזהות גבר אמתי בין הגברים?!".

(מתוך המחזה "מדיאה" מאת אוריפידס)

179 מילים מקפלות בתוכן את כל מה שהופך את האהבה למסמאת, ממכרת, משכרת, יצרית, בלתי נשלטת ולכן מפחידה ומסוכנת כל כך. בתוך הטקסט ששתל אוריפידס בפיה של האישה השנואה ביותר בתולדות התיאטרון, נחבאות ההבטחה הלא כתובה והמחייבת שיש באהבה, והאכזבה, שהיא כורח המציאות הבלתי מושלמת ותוצר חולשותיו של האדם. לכל דבר סיבה ולכל סיבה מסובב.

המונולוג של מדיאה הוא זעקה מפוכחת של אישה פצועה ונבגדת, שברגע אחד יחיד ומזוכך של עֶרוּת, מבינה שבמשחק הזוגי האידילי הזה, היא בעצם לבד. "אין כעס נורא ובוער יותר מאהבת האוהבים, ההופכת לשנאה", אומרת המשרתת של מדיאה מאוחר יותר. והשנאה המפלצתית, הרי חבויה בתוך האהבה. הסוף מהדהד כבר בקו ההתחלה. היא הצילה את חייו של יאסון ולכן תהרוס אותם. היא היתה הרוח מתחת למפרשי התהילה שלו וכשתפסיק לנשב, הוא יתרסק לתהום. התשוקה ערפלה את יכולתה לחשוב והלהט לא אפשר לה לנהוג בחכמה.

כשהתשוקה הופכת לעלבון והלהט לשנאה, מדיאה מרגישה שהיצר שנפרק בין ירכיה, אז ברגעי השיא של האהבה, מטנף אותה כעת. ברגע הזה, כשהטוב שהיה הופך לרע, כשכל מה שפרח מרקיב - גן עדן של טיפשים הופך לגיהנום. האם באמת בכל גבר חבוי יאסון גאה ואטום ובכל אשה, מודחקת לה מדיאה, שטן האהבה?