לבני, אל תגררי אותנו לממשלת אחדות

ציפי לבני אמרה שהתפקיד הראשון של הממשלה הבאה יהיה להחזיר את האמון בפוליטיקה. היא צודקת. אצל רבים מן ישראלים התערער האמון בעצם הפוליטיקה, בלי קשר לשאלה מה מציע פוליטיקאי מסוים, או מפלגה מסוימת. אבל היא מיד הוסיפה שלשם כך יש להקים ממשלת אחדות לאומית. וכאן, לדעתי, היא טועה.

הרעיון של ממשלת אחדות לאומית הוא רעיון רע. כי ממשלה שבה ישבו יחד גם ציפי לבני וגם בנימין נתניהו, גם אהוד ברק וגם איווט ליברמן – היא ממשלה שלא תוכל לקבל שום החלטה חשובה. חילוקי הדעות שבתוכה יובילו אותה לשיתוק. או לעיסוק בקטנות. ובלי החלטות גדולות, החלטות שמשנות באופן מהותי את מצבם של רוב הישראלים, לא יוחזר האמון בפוליטיקה. מאחורי המחשבה של ממשלת אחדות לאומית עומד רעיון שניראה, על פניו, הגיוני, אבל אני רוצה לחלוק עליו. הרעיון הוא שהפוליטיקאים כולם, בלי קשר לדעותיהם, יתאחדו בממשלה אחת כדי ליצב את הספינה, ורק אחר תגיע העת להחליט לאן להוביל את הספינה. קודם פוליטיקה נקייה, ורק אחר כך שלום או מלחמה.

זאת אשליה. זה לא עובד ככה. השאלה אם לתקוף את הגרעין האיראני לא תחכה לספינה הפוליטית שתתייצב. וגם ההחלטה של החיזבאללה מתי להפעיל את הטילים המשופרים שלהם, לא תתקבל על פי שיקולי הקואליציה בישראל. ישראלים יודעים שהפוליטקאים שלהם פועלים במציאות שעוברת משלום אל מלחמה בהתראה של שעות, או בלי התראה בכלל. לכן הם מצפים מן הפוליטיקאים לעבודה קשה כדי לשנות את הדורש שינוי, ולא להסתפק בתחזוקה הוגנת של המצב הקיים.

פוליטיקה עושים תוך כדי הליכה, לא בהפסקות מנוחה. פוליטיקאי שירים כל בוקר את ידיו ויראה לכולם שהן נקיות, יזכה לחיוך מזלזל של הישראלים. הם רעבים מדי למעשים, הם לא יסתפקו בידייים נקיות. הם ידרשו מן הידיים הנקיות לפעול, או שיאבדו בהן עניין. האמון ביושר ובסמכות של הפוליטיקאים יוחזר רק תוך כדי עשיה של מעשים גדולים, מעשים שכל אזרח ירגיש היטב בהשפעתם עליו. וממשלת אחדות לאומית לא תעשה, לא תוכל לעשות, שום מעשים גדולים.

הפרק המרתק שהתפרסם מספרו של מרטין אינדיק על הסבב הקודם של שיחות השלום עם סוריה בין ברק לבין אסד-האב שייך גם לעניינה של רשימה זו. גם הוא אומר, אפילו צועק, שאנחנו זקוקים לממשלה עם יכולת הכרעה. המלחמה האומללה שניקראת מלחמת לבנון השניה היא הגורם הראשי לאבדן האמון של הישראלים בפוליטיקאים שלהם. והמלחמה הזאת פרצה, בין השאר, כיוון שהחיזבאללה ידע שסוריה מעניקה לו גיבוי, ושקווי האספקה שלו מאיראן מובטחים דרך סוריה. אילו היה לנו שלום עם סוריה, ייתכן מאוד שהמלחמה לא היתה פורצת. אם יהיה לנו בעתיד שלום עם סוריה – איראן, החיזבאללה והחמאס יאבדו נכס מרכזי שלהן במסע השינאה כלפי ישראל.

ומה מספר אינדיק? הוא מספר שהכל היה מוכן לחתימה על הסכם שלום בין ישראל לסוריה, והכל הוסכם, ואז ברק ניבהל שמא לא תהיה לו תמיכה ציבורית בישראל, ונסוג ברגע האחרון מן ההסכמה לחתום. אינדיק מוסיף ומספר, שחודשים מעטים מאוחר יותר התחלפו התפקידים: ברק היה מוכן לחתום, ואז אסד חשש מערעור שלטונו בימיו האחרונים, והוא זה שסרב לחתום.

היאוש והפסיביות שירדו על הפוליטיקה הישראלית אחרי הכישלון של תהליך אוסלו, ובמיוחד אחרי הכישלון במלחמת לבנון, מסתירים מאיתנו את המצב המוזר, המפתיע, שבו נמצא המזרח התיכון היום. מצד אחד- עליית האיראנים, התגברות הפונדמטליזם בכל העולם הערבי, נצחון החמאס על הפת"ח בקרב הפלסטינים. מצד שני-עולם ערבי גדול שהפונדמטליזם מאיים עליו מאוד, ולכן הוא מחפש דרך לחבור אל המערב, וגם אל ישראל. כך החשש של מצריים וירדן מן האחים המוסלמים בבית פנימה והדבקות של שלהן באוריינטציה המערבית (וגם בשלום הקר עם ישראל); כך הויתור של לוב על תוכנית הגרעין שלה; כך תוכנית השלום של הליגה הערבית שישראל הגיבה עליה בהתעלמות תמוהה; כך הצהרות השלום האחרונות של סוריה שגם את תוכנן המדויק לא מעזה ישראל לבחון ברצינות.

אנחנו חיים גם בסביבה של סכנה: יש בה קנאות חדשה ויש בה שינאה חדשה למדינת ישראל. באותה עת אנחנו חיים גם בסביבה של סיכוי: יש בה מתינות של מליוני ערבים, שהקנאות החדשה היא אויבת שלהם, והם מבינים ששינאת ישראל רק בונה את מבקשי נפשם. השאלה היא מה נעשה אנחנו אל מול הסיבוך הזה. האם נוסיף להחמיץ הזדמנויות לשלום, כמו שהחמיץ ברק מול הסורים, רק כדי לשמור על שלום הבית בתוכנו? האם נבקש מן העולם לחכות עד שנגמור לשתק זה את זה בממשלת אחדות לאומית?

פרופ' נסים קלדרון, מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון בנגב