שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עיניים בהירות, אוזניים פקוחות
    קונור אוברסט נטש את שם הבמה ברייט אייז ומוציא אלבום רגוע יותר ויציב יותר, עם מוזיקה אמריקאית בכל מהותה, שמדברת לכל אדם בכל מקום ומכוונת ישר ללב. גיא חג'ג' נפעם


     

    אני לא יכול לכתוב ביקורת רגילה על קונור אוברסט, כי בשביל לכתוב על האלבום החדש שלו ביקורת נורמטיבית אני צריך לשנות את הדרך שבה אני מאזין לאלבום, לצמצם את האזניים לכלי שמיעה ואבחנה בלבד, בעוד שכרגע הם צינור פעור אל הלב שלי. 

     

    האלבום הקודם של אוברסט, שפעל בעיקר בשם Bright Eyes, איתו הפך לבן מלוכה אמיתי בממלכת היוצרים האקוסטים משני צדי האטלנטי, איכזב אותי כשיצא, והוא מאכזב עדיין. אבל באלבום החדש נטש אוברסט את הכינוי ברייט אייז וחזר לשמו המקורי, זה שתחתיו לא הקליט כבר עשור. עם השם הוא פרק מעליו גם את הציפיות והדרישות והמסגרת הקבועה, העמיס ערימה של חברים וכלי נגינה ונסע למקסיקו. שם הכל התהפך והמילה "אכזבה" נמחקה.


    אוברסט. בן מלוכה אמיתי בממלכת היוצרים האקוסטים (צילום: Gettyimages)

     

    אוברסט גדל. רק לפני כמה שנים הוא היה עדיין נער חכם ומבולבל, פעור עיניים, שנאחז בקרעי עקרונות ובחן את המציאות סביבו דרך זכוכית שבורה, מנסח את הקשרים בין האנשים, המקומות, הדעות והאירועים שיוצרים חיים של אדם בעולם המערבי. הוא עדיין עושה זאת, ועדיין כותב זאת בכישרון, אבל משהו פתאום שונה. היד האוחזת בעט יציבה יותר, המילים לא נוטות ליפול מקצה השורה.

     

    בקול של אוברסט אפשר לשמוע רוגע מסוים, ביטחון, אולי אפילו השלמה מזערית עם העולם המסוכסך שמדמם מבחוץ ומבפנים. הוא עדיין מוצא בקלות פגמים וקרעים בעולם ובחיים שלנו (ובמקום לאחותם הוא מצייר אותם בצבעים עזים כדי שנשים לב), אבל הטון השתנה. אוברסט מצא את מרכז הכובד של עולמו וזה ייצב אותו, נתן לו עוגן חשוב של ביטחון, כדי להעז להשתחרר.

     

    זה פולק, במובן הדילני של המילה, וזה קאנטרי במובן הג'וני-קאש של המילה, וזה רוק במובן כלשהו של המילה. אבל מה משנים שמות הז'אנרים? זו מוזיקה אמריקאית בכל מהותה, משורשיה ועד קצות המיתרים. זו מוזיקה שגדלה בניו אורלינס ובקליפורניה ובטקסס ובנברסקה ועכשיו היא מוקלטת במקסיקו ונשפכת לאוזניים בישראל. למה שהיא בכלל תדבר אלינו ממרחק כה גדול? כי "אני יודע שהניצחון מתוק, אפילו במושבים הזולים" היא שורה שזוחלת לתוך הלב, לא משנה איפה גדלת. כי שיר כמו "Lenders In The Temple" הוא אזהרה לכל אדם שעשוי לאבד את דרכו לאנשים רעים ממנו, לבלבול חזק ממנו, לאשליות שכואב להתפכח מהן.

     

    "משהו פראי כל כך הופך לנייר", שר אוברסט ואי אפשר שלא לחשוב על השירה שלו

     עצמו: שפה עשירה שקושרת שמיימי ורוחני עם ארצי ויומיומי (אמרנו דילן? אמרנו), חיה פראית שאוברסט מאלף כבר שנים לסרטי הקלטה בפוריות ויצירתיות מפחידות כמעט (כ-13 אלבומים מלאים בעשר שנים).

     

    אוברסט מצליח לגרום לכל זה להישמע כמו אלבום אישי, וידוי כמעט, ולא כמו מניפסט. אני לא יכול לכתוב ביקורת רגילה על קונור אוברסט כי אני מעריץ, כי אם אפגוש אותו אחבק אותו במשך יומיים. אני יכול רק להסביר למה האלבום החדש שלו לופת אותי בתחתית הצוואר, איפה שמתחילה גם השתנקות הבכי וגם התפקעות הצחוק, ולמה אני לא רוצה שהוא ירפה. "אני מתגעגע כמו אסטרונאוט, ממשיך להיסחף בחלל אבל עדיין לא יכול להסביר איך אפשר להעביר את האהבה שאנחנו נושאים בתוכנו". הנימוק שלי הוא אישי לגמרי. הדרך היחידה לשכנע אחרים היא לשלוח אותם להקשיב. הקשיבו.

     

    להאזנה מלאה לאלבום

     

    Conor Oberst and the Mystic Valley Band (הליקון/Merge)

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים