כוכב שביט ושאר כוכבי לכת

תחרויות השחייה בבייג'ינג היוו את הבמה הנהדרת ביותר להופעתו של כוכב שביט בשמי עולם השחייה, אחד שכמוהו יופיע שוב אולי רק במאה הבאה.

• רשימת שיאי השחייה העולמיים והישראליים
  

מייקל פלפס הוא באמת השחיין הטוב ביותר ששחה בבריכות השחייה מאז ומעולם. הוא לא רק זכה ב-8 מדליות זהב באולימפידה אחת, הוא לא רק זכה ב- 14 מדליות זהב בשתי אולימפידות, הוא עשה זאת במגוון משחיים כמעט בלתי אפשרי. הוא מחזיק היום בשיא האמריקאי ב- 100 מ' חתירה ושיאן העולם ב-400 מ' מעורב. כמעט שני קצוות הקשת של היכולת הגופנית.

מקצוע אירובי הדורש שעות רבות של עבודה וק"מ רבים של שחייה ושליטה בכל ארבע הסגנונות ה-400 מ' מעורב, ומחייב מהירות, כוח, ריכוז וסגנון מתאים ל-100 מ' חתירה. מעולם לא היה שחיין ברמתו במגוון הסגנונות והמרחקים אותם הזכרתי כאן. רק אחד, רק מייקל פלפס עשה זאת ונראה כי יעברו שנים רבות עד שיצוץ אחד נוסף.

ליד כוכב השביט הופיעו עוד כתשעה כוכבי לכת שהאירו גם הם באור את ההצגה הגדולה ביותר שנראתה בברכה אולימפית מאז ומעולם. הגברים האמריקאים זכו ב-10 מדליות זהב וזכו במדליות בעוד שני משחים. בסך הכל השתתפו בזכייה ב-75 אחוז מכלל המשחים לגברים בתחרות. אכן עוצמה יוצאת דופן. העוצמה הזו בשבוע נתון מוכיחה על כישרונם הרב וכן על התזמון המוצלח של צוות המאמנים. צוות שידע להביא אותם כקבוצה וכיחידים לשיא בזמן הנכון.

בעוד שני משחים, 50 חתירה ו-1500 חתירה זכו שחיינים המתאמנים שנים רבות בארצות הברית, דבר זה הותיר רק שלוש מדליות בהן זכו שחיינים שאינם תוצר של המערכת האמריקאית: משחי החזה 100 ו-200 מ'(קיטג'ימה היפני) והמשחה ל-100 מ' חתירה (ברנאר הצרפתי).

בין הנשים לא ראינו כוכבת יוצאת דופן. נופצו אמנם שיאים רבים אך אני מוצא לנכון להתייחס לארבע בלבד: סטפני רייס, שזכתה בשלוש מדליות זהב, את רבקה אדלינגטון שהביאה את השחייה הבריטית בצעד גדול אל קדמת הבמה (וזאת לקראת משחקי לונדון 2012), את כירסטי קובנטרי שזכתה בארבע מדליות אישיות, ואת המבוגרת מכולן, היהודייה דארה טורס שזכתה ב-3 מדליות מכסף. כמו כן, היתה במרחק של מאית השנייה בלבד מלזכות בזהב ב-50 מ' חתירה. טורס גם קבעה את הזמן המהיר ביותר בכל הזמנים במשחה ל-100 מ' חתירה בשליחים (52.27 ש').

המשחה המדהים

קשה לי לבחור במשחה המדהים של המשחקים האולימפיים, אך בשנים אני מוכן לנקוב: משחה השליחים 4X100 חתירה לגברים, שהתקיים ביום התחרויות השני והציב רבעייה נהדרת מצרפת אל מול הרבעייה של ארצות הברית. את המשחה פתח האוסטרלי אימון סאליבאן בשיא עולם חדש ל-100 מ' חתירה, בהמשך בנתה הרבעיה הצרפתית יתרון שנראה לכל המבינים בשחייה כבלתי ניתן למחיקה. אולם ב-20 המטרים האחרונים התרחש משהו שאין באפשרותי להסבירו.

ג'ייסון ליזאק, החותר האמריקאי בן ה-33, יהודי שבדרך כלל אינו מתעלה בתחרויות גדולות, עשה את הבלתי יאמן סגר את הפער על הצרפתי ברנאר (בהמשך יהפוך ברנאר לאלוף אולימפי) וחלף על פניו בהושטת היד האחרונה כדי להביא זהב לארצות הברית ומדליה מוזהבת מספר שתיים למייקל פלפס. זמן הביניים של ליזאק היה בלתי יאמן והטוב ביותר מעולם - 46.06 ש'.

המשחה השני היה זה ל-100 מ' פרפר לגברים. גם כאן התרחש הבלתי יאמן. גם כאן הגיח מייקל פלפס הענק, סגר פער ברור של השחיין הסרבי צ'אביץ' (נולד, חי ומתאמן בארצות הברית) וניצח במאית השנייה בלבד.

כן, מדלית הזהב השביעית של מייקל פלפס נפלה בחיקו בזכות מאית שנייה בלבד וללא אפשרות של העין הבלתי מזוינת להכריע מי באמת ניצח. אך, ורק לשם כך, קיימת מערכת הזמן האלקטרונית שקבעה ללא היסוס: ראשון פלפס (50.58 ש'), שני צ'אביץ' (50.59). כן, כה קרוב היה פלפס מלאבד את הזכייה ב-8 מדליות זהב. מרגש, מרגש עד דמעות.  

מילוראד צ'אביץ' (מימין) בפוטו-פיניש מול מייקל פלפס (רויטרס) 

המשחה המפתיע

המשחה המפתיע של תחרויות השחייה היה ללא כל צל של ספק 200 מ' פרפר לנשים. איך זה פתאום, כך ללא התראה מוקדמת, מנצחות שתי שחייניות מקומיות באחד המשחים הקשים ביותר, תוך ששתיהן קובעות זמנים טובים משיא העולם הקיים? איך זה ששתי שחייניות המדורגות במקומות ה-20 וה-26 לפני התחרות מדלגות למדליית זהב ומדלית כסף?

נכון, לסינים ולסיניות הייתה תחרות טובה. אבל בין תחרות טובה ובה השתתפות במשחי חצי גמר רבים ובמשחי גמר לא מעטים, לבין זכייה בזהב ובכסף באותו משחה? מעורר סימני שאלה רבים. מעורר תהיות לא מעטות ומשאיר איזה טעם לא טוב בפה. אפשר להעלות אין ספור השערות, אבל אני משאיר זאת פתוח ורק מביא בפניכם את פליאתי ואת פליאתם של רבים.

בגד הים: היה או לא היה?

האם בגד הים החדש של חברת 'ספידו', ה-LZR הוא שהביא לשבירת 25 שיאי עולם ב-21 משחים שונים? התשובה היא כן ולא. כן קטן כי לחלק מהשחיינים הייתה זו הפעם הראשונה בה שחו בבגד הים הזה, וכן, מספר קטן של שחיינים שחה לראשונה בטייפר (הכנה) מלא בבגד הים החדש. אבל רק מעטים. רובם הגדול של השחיינים שהגיעו לבייג'ינג כבר התחרו בבגד הים הזה עד חצי שנה לפני האולימפידה ובתחרויות החשובות ביותר עבורם. על כן, לא זו הסיבה לניפוץ השיאים הסיטונאי. בגדי הים עזרו אבל לא היו הסיבה הדומיננטית.

הסיבות העיקריות לקפיצת המדרגה של השחייה העולמית היו כדלקמן: המשחקים האולימפיים ראשית ומעל לכל. כל אולימפיאדה השחייה העולמית משתדרגת (בסידני נשברו 15 שיאי עולם) ומן הסתם גם הפעם התרחשה התקדמות, אלא שהפעם עזרה גם הבריכה הנפלאה שנקראה "הקובייה" והייתה עמוקה מקודמותיה, מוארת טוב מאלו שלפניה, וסביב הילה של אירוע היסטורי עקב הופעתו של "הכוכב שביט"- פלפס. לתחרות הגיעו שחיינים ששברו עוד לפני כן כ-22 שיאי עולם בבגד הים החדש והיו מוכנים לתת את הקפיצה הקטנה הנוספת בשיאים חדשים שנשברו לרוב, מהמשחה הראשון ועד לאחרון.

עד היום לא הצליח שחיין גבר לזכות בזהב בשלוש אולימפידות ברצף במשחה אישי. למשחקי בייג'ינג הגיעו שניים שזכו פעמיים בזהב בסידני ובאתונה, שניהם כשלו בניסיונם לזכות בשלישית. פיטר ואנדנהוגנבנד ההולנדי האגדי סיים חמישי בגמר ל-100 מ' חתירה ואילו האוסטרלי הענק גראנט האקט הגיע קרוב מאד לעשות היסטוריה וסיים שני במשחה הארוך ל- 1500 מ' חתירה, רק 0.69 שניות אחרי המנצח.

לקראת משחקי לונדון 2012 עשויים להגיע שלושה נוספים אל אותה מדרגה ולנסות לעשות היסטוריה: ארון פירסול שזכה בפעם השנייה במשחה ל-100 מ' גב, היפני קוסיקו קיטאג'ימה שזכה בדאבל בפעם השנייה במשחי החזה וכמובן הגדול מכולם, מייקל פלפס, שיכול להשיג ניצחון שלישי ב-4 משחים: 200 ו-400 מעורב אישי וב-100 ו-200 מ' פרפר. הרגשה האישית שלי היא שמישהו יעשה זאת בלונדון, אבל מי הוא יהיה?

בין הנשים כבר עשו זאת שתיים בעבר - דואן פרייזר האוסטרלית שזכתה בזהב ב-100 חתירה בשנים 1956, 1960 ו-1964 וההונגריה קריסטינה אגרזגי ששיחזרה את ההשיג ב-200 גב במסגרת אולימפידות 1988, 1992 ו-1996. למשחקי לונדון תגענה גם כירטסטי קובנטרי, אחרי זכייה שנייה ב- 200 גב ונאטלי קופלין, שזכתה בשנייה בזהב ב-100 מ' גב. גם שתיים אלו ינסו להגיע ב-2012 למדרגה עליה ניצבות היום רק שתי אגדות שחייה.

השחייה הישראלית

אני משאיר את ניתוח הופעתם של שבעת השחיינים הישראלים אחד לאחד למועד אחר או להזדמנות של קצת רוגע וחשיבה ניתוחית. אומר רק זאת: אני מוריד את הכובע לכבוד שבעה שחיינים מוכשרים, אמיצים, לוחמים ונלהבים שהצליחו בהנחיית מאמניהם, בין אם בארץ או בחו"ל, להגיע לראשונה כנבחרת לתחרות מרכזית ולהוציא מעצמם 100 אחוזי הצלחה. על יקל בעיני הקוראים, הצלחה מלאה של נבחרת בעלת מספר כזה

 של משתתפים אינה מובנת מאליה והיא כשלעצמה מופלאה.

הייתה זו לא רק הצלחה יחסית ליכולתם הקודמת אלא ובעיקר בהשוואה לשחייה העולמית - נסגרו כאן פערים עצומים לקראת הצמרת העולמית שנים. אני מטיף בשער ואומר כי עד שלא תהיה למדינת ישראל שחייה ברמה העולמית, אנו רק שוחים ולא מתחרים. מהיום אמור "שחייני הצמרת העולמית הישראלים ראויים לכל הכבוד הראוי".

אבל, ויש אבל גדול, מהיום הנטל המוטל על כתפי השחיינים, המאמנים ומנהלת השחייה הוא כבד ומחייב עוד יותר. גם היום אני טוען שללא הצעד הבא, שהוא גמרים באליפות אירופה, חצאי גמר וגמרים באליפות העולם, ולבסוף גמר/ים במשחקי לונדון 2012, עשינו רק חצי עבודה וכולנו יודעים למי מראים חצי עבודה. בימים הקרובים לכל השחיינים והמערכות העוטפות אותן יש על מה לשמוח ורצוי להנות ולשמוח, אך בקרוב חייבים יהיו כולם לחזור אל הבריכה ואולמות הכושר ולעבוד. לעבוד אף קשה יותר ומקצועי יותר.