יש לו חלום

ארתור שניצלר נחשב לנציג המובהק ביותר של וינה הדקדנטית בסוף המאה ה-19 ולבן דמותו היצירתי של פרויד. עשרות מחזותיו וסיפוריו זעזעו את הקהל הווינאי והאירופי באופן הישיר שבו הם עוסקים בחיי המין הכמוסים והגלויים של גיבוריהם. "סיפור חלום" מספר את סיפור מסעו של פרידולין, רופא צעיר, אל נבכי נפשו. העלילה מתרחשת בווינה של תחילת המאה ה-20 וחושפת את צביעותה של התרבות הבורגנית באמצעות חקירתם של האיוויים, התשוקות והפנטזיות המודחקות של חיי נישואים מאושרים לכאורה. ב-1999 עובד הספר לקולנוע ושימש בסיס לסרטו של סטנלי קובריק, "עיניים עצומות לרווחה".

מול דלת הכניסה נשא פרידולין את מבטו למעלה, לעבר החלון שהוא עצמו פתח. התריסים נעו קלות באותה רוח של טרום-אביב. האנשים שנותרו למעלה שם, החי והמת גם יחד, נדמו בעיניו כדמויות רפאים חסרות ממשות. הוא עצמו נדמה בעיניו כמי שנמלט, לאו דווקא מאירוע כלשהו אלא מקסם אפל, שאסור להניח לו להשתלט עליו. ההשפעה היחידה של הקסם הזה התבטאה באי-רצון מוזר לשוב הביתה.

השלג כבר נמס ברחובות, מימינו ומשמאלו נערמו על המדרכה ערמות קטנות, לבנות-מלוכלכות, להבות הגז בפנסי הרחוב הבליחו, ופעמון כנסייה סמוכה צלצל אחת-עשרה פעמים. פרידולין החליט שבטרם ישכב לישון יבלה מחצית השעה בבית-קפה פינתי קטן ושקט ליד דירתו, ושם פעמיו לשם דרך גן העירייה. פה ושם ישבו זוגות צמודים זה לזה על הספסלים החשוכים, כאילו באמת כבר הגיע האביב ושום סכנה אינה אורבת באוויר החמים עד רמייה. הֶלך בבגדים מרופטים היה שרוע מלוא אורכו על אחד הספסלים, כובעו מופשל על פניו. ומה אם אעיר אותו, תהה פרידולין בלבו, ואתן לו כסף ללינת הלילה?

אה, מה כבר ייצא מזה, המשיך להרהר, הרי מחר שוב אצטרך לדאוג לו ללינה, אחרת לא יהיה בכך שום טעם, ולבסוף עוד יחשדו שיש לי איתו קשרים פליליים. הוא החיש את צעדיו, כדי לנוס מהר ככל האפשר מכל סוג של אחריות או ניסיון. ולמה דווקא הוא? שאל את עצמו, אלפי עלובי-נפש כמוהו יש בווינה בלבד. איך אפשר לדאוג לכולם – לגורלם של כל האנשים הזרים האלה! והוא נזכר פתאום במת שעזב זה עתה מאחוריו, ובצמרמורת קלה, אפילו במעין בחילה, חשב על כך שבגוף הצנום השרוע תחת שמיכת הפלנל החומה ניוון וריקבון כבר החלו במלאכתם הנצחית.

והוא שמח שהוא עוד חי, שככל הנראה הדברים הכעורים האלה עוד רחוקים ממנו. כן, הוא עוד בדמי עלומיו, יש לו אישה מקסימה וחביבה, וגם אישה נוספת או אפילו נשים נוספות הוא יכול להשיג, אם רק יעלה הרצון מלפניו. נכון שלצורך זה צריך יותר זמן משעומד לרשותו. והוא נזכר שלמחרת בשמונה בבוקר הוא צריך להיות במחלקה, מאחת-עשרה עד אחת לבקר פציינטים פרטיים, משלוש עד חמש אחר-הצהריים לקבל חולים בביתו, ובשעות הערב עוד מחכים לו ביקורי-חולים נוספים. טוב, נקווה שלפחות לא יזעיקו אותו שוב באמצע הלילה, כפי שקרה היום.

הוא חצה את כיכר העירייה, שבהק בעמימות כאגם חום, ושם פעמיו לכיוון הבית, לרובע יוזפשטאט. מרחוק שמע קול צעדים עמום וקצוב וראה, עוד ממרחק רב, קבוצה קטנה של סטודנטים מאותה אחווה, שישה או שמונה במספר, סובבים את קרן הרחוב ובאים לקראתו. כשחבורת הצעירים חלפה מתחת לפנס רחוב, נדמה היה לו שהוא מזהה אותם לפי גלימותיהם כ"אלֶמאנים כחולים". הוא עצמו לא השתייך אי פעם לאגודה כלשהי, אם כי לא אחת התנסה בזמנו בדו-קרב בסיף.

זיכרון תקופת הלימודים שלו העלה שוב במוחו את שתי עלמות הדומינו האדומות, אלה שפיתו אותו אמש להיכנס לתא ומיד אחרי כן נטשו אותו בצורה מחפירה. הסטודנטים כבר היו קרובים מאוד, הם דיברו בקולי קולות וצחקו; האם זה או אחר מוכר לו מבית-החולים? בתאורה המהוססת לא ניתן היה להבחין במדויק בתווי הפנים. כדי שלא להיתקל בהם, חייב היה להיצמד לקירות הבתים. עכשיו כבר התרחקו, רק האחרון עוד צעד שם, בחור ארוך במעיל פתוח, עם תחבושת מעל עינו השמאלית, שכמו התמהמה בכוונה מאחור והתנגש בו במרפק שלוח. זה לא היה יכול להיות מקרי. מה הוא חושב לעצמו, הבחור, תהה פרידולין ונעצר בעל כורחו.

השני פסע עוד שתי פסיעות ונעצר גם הוא, וכך עמדו שניהם במרחק-מה ובמשך דקה תמימה נעצו עיניים זה בזה. אלא שפרידולין נפנה פתאום והמשיך בדרכו. הוא שמע צחוק קצר מאחוריו, כמעט והסתובב שוב כדי להתייצב מול הברנש, אבל אז חש הלמות לב מוזרה – בדיוק כמו פעם, לפני שתים-עשרה או ארבע-עשרה שנה, כשנקישות רמות נשמעו על דלת ביתו, בשעה שאותה ברייה צעירה וחמודה היתה אצלו, זו שלא פסקה מלפטפט על ארוס הגר במרחקים, ואולי לא היה ולא נברא. בסופו של דבר, מי שדפק בדלת בצורה כה מאיימת לא היה אלא הדוור, אבל בדיוק כמו בפעם ההיא הרגיש עכשיו את הלמות לבו.

מה קורה לי, שאל את עצמו בכעס והבחין בכך שברכיו קצת רועדות. פחדנות? - שטויות, השיב בעצמו. למה שאני אתייצב בפני סטודנט שתוי, אני, גבר בן שלושים וחמש, רופא, נשוי ואב לילדה! קריאת תיגר! עדים! דו-קרב! ולבסוף, רק בגלל מפגש טיפשי כזה, פצע בזרוע? ושבועות של הפסקת עבודה? או אובדן עין? או אפילו הרעלת דם? ולגמור אחרי שמונה ימים כמו האיש משרייפוגל-גאסה תחת שמיכת הפלנל החומה? פחדנות? שלוש פעמים נלחם אז בדו-קרב בסיף, ופעם אחת היה אפילו מוכן לדו-קרב באקדחים, ולא בגלל בקשתו שלו הוסדר העניין על הצד הטוב. ומקצועו! סכנות מכל עבר ובכל רגע – פשוט נוטים לשכוח אותן, זה הכול.

כמה זמן עבר בעצם מאז שהילדה חולת הדיפטריה השתעלה בפניו? שלושה או ארבעה ימים, לא יותר. הרבה יותר חמור מדו-קרב קטן בסיף, והנה כבר פרח מזיכרונו. טוב, אם יפגוש שוב את הבחור, עוד תהיה הזדמנות ליישב את החשבון. הוא לא חייב בשום פנים ואופן להגן על כבודו בדרך ממיטת חולה או אל מיטת חולה - הרי גם זה יכול היה להיות המקרה - לא, הוא באמת לא חייב להגיב על התגרות מטופשת כזאת של סטודנט. לו למשל היה נתקל עכשיו באותו דני צעיר שאלברטינה - אבל מה פתאום, מה עולה בדעתו? טוב, בעצם זה גרוע כאילו היתה באמת אהובתו. יותר גרוע אפילו. כן, שיבוא עכשיו לקראתו. אה, איזו הנאה צרופה תהיה לו להתייצב מולו אי שם בקרחת יער ולהישיר את כוונת האקדח אל המצח עטור השיער הבלונדי החלק.

על כורחו הסתובב אליה. "מאיפה את מכירה אותי?" שאל.

"לא מכירה אותך," אמרה, "אבל ברובע הזה כולם הרי רופאים".

מאז ימי הגימנסיה לא היה לו שום קשר עם פרוצה מהסוג הזה. הייתכן שהוא חוזר פתאום לימי נעוריו, אם ברייה כזאת מגרה אותו? הוא נזכר באחד ממכריו האקראיים, בחור מהודר, שהיתה לו, כמסופר, הצלחה עצומה אצל נשים. הוא ישב איתו פעם במסבאה אחרי נשף כלשהו, ולפני שפרש משם עם אחת הלקוחות הקבועות של המקום, השיב למבטו המופתע של פרידולין במלים: "בסופו של דבר זאת האפשרות הכי נוחה. ואלה בשום אופן לא הגרועות מכולן".

"איך קוראים לך?" שאל פרידולין.

"נו, איך כבר יכולים לקרוא לי? מיצי כמובן". וכבר סובבה את מפתח הבית, נכנסה למבואה והמתינה לפרידולין שייכנס בעקבותיה.

"מהר!" אמרה בעודו מהסס. לפתע הוא עמד לצדה, דלת הכניסה נסגרה אחריו, היא נעלה אותה, הדליקה נר שעווה והאירה לו את הדרך. – השתגעתי? שאל את עצמו. אני לא מתכוון לנגוע בה, כמובן.

"אתה בטח נורא עייף," העירה. הוא הנהן. והיא פשטה בלי למהר את בגדיה ואמרה:

"טוב, גבר כמוך, מה שהוא צריך להספיק במשך היום. לנו יש חיים יותר קלים".

הוא הבחין בכך ששפתיה כלל אינן משוחות באודם אלא אדומות באופן טבעי, והחמיא לה על כך.

"כן, למה לי להתאפר?" שאלה. "מה אתה חושב, בת כמה אני?"

"עשרים?" ניחש פרידולין.

"שבע-עשרה," היא אמרה, התיישבה בחיקו ושילבה את זרועותיה כילדה סביב עורפו.

מי בעולם כולו היה חושד שברגע זה אני נמצא בחדר הזה? האם אני עצמי הייתי מאמין שזה אפשרי לפני שעה, לפני עשר דקות? ולמה בעצם? למה? שפתיה תרו אחר שפתיו, והוא נרתע לאחור. היא הביטה בו בהפתעה, בעצב מסוים, והחליקה מחיקו. הוא כמעט הצטער, שכן בחיבוקה היתה מידה רבה של עדינות מנחמת.

היא לקחה חלוק אדום מעל מסעד המיטה המוצעת, החליקה לתוכו וכרכה את שתי זרועותיה סביב חזהּ, כך שכל גופה היה מוסתר.

"ככה יותר נוח לך?" שאלה בלא לגלוג, בביישנות, כמשתדלת להבין אותו. הוא לא ידע מה להשיב.

"ניחשת נכון," השיב לבסוף, "אני באמת עייף, ונעים לי מאוד לשבת כאן בכיסא הנדנדה ופשוט להקשיב לך. יש לך קול כזה נחמד ורך. פשוט דברי, ספרי לי משהו".

היא התיישבה על המיטה ונדה בראשה.

"אתה סתם מפחד," אמרה חרש, ואחר כך הוסיפה לעצמה בקול כמעט לא נשמע, "חבל!"

המילה האחרונה הריצה גל של חום לדמו. הוא ניגש אליה, ביקש לחבקה, הסביר לה שהוא נותן בה אמון מלא, ואף דיבר אמת. הוא משך אותה אליו, חיבק אותה כמו שמחבקים נערה, כמו שמחבקים אישה אהובה. היא התנגדה, והוא התבייש ולבסוף ויתר.

היא אמרה: "הרי אי אפשר לדעת, פעם זה צריך לקרות. אתה צודק בהחלט שאתה ככה מפחד. ואם משהו יקרה, הרי תקלל אותי".

את השטרות שהציע לה דחתה בנחישות כזאת, שהוא לא יכול להפציר בה יותר. היא לקחה צעיף צמר כחול, הדליקה נר, האירה לו את הדרך, ליוותה אותו החוצה ונעלה את הדלת. "היום אני כבר נשארת בבית," היא אמרה. הוא לקח את ידה ונשק לה בדחף רגעי. היא הביטה בו בתדהמה, כמעט בחלחלה, אחר כך צחקה במבוכה ובאושר. "כמו גיברת," אמרה.

הדלת נסגרה מאחוריו. במבט חטוף רשם פרידולין בזיכרונו את מספר הבית, כדי לשלוח לברייה החמודה והמסכנה קצת יין וממתקים למחרת היום.

הפרק השלישי מתוך "סיפור חלום", ארתור שניצלר, הוצאת גוונים. תרגום: ניצה ואורי בן-ארי, 128 עמ'.