שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מתרוצץ על הקווים
    כמו מאמן כדורגל, אבי לייבוביץ', המעבד המוזיקלי הכי חם היום, קובע את הרכב האורקסטרה שלו ואת שיטת המשחק. אלבום הבכורה שלהם מביא ספונטניות, חוש הומור, אינטליגנציה ותשוקה. ביקורת וגם 3 קטעים להאזנה


     

    הוד היפ-הופיותו, שאנן סטריט, המתארח ב-"Original Style" באלבום החדש של אבי לייבוביץ' והאורקסטרה, "Groove Collage", חוזר בפזמון על המשפט השחצני לכאורה: "I am a man of original style". אבל סטריט לא מהפ-הפ על עצמו, אלא דווקא על לייבוביץ', מארחו והמפיק המוזיקלי של אלבומו האחרון. את הסיבות למשפט הזה מוכיח לייבוביץ' אחת לאחת, באלבום הבכורה של האורקסטרה שלו, העונה על בקשתו של חובב המוזיקה הממוצע לספונטניות, חוש הומור, אינטליגנציה ותשוקה.

     

    האורקסטרה היא הרכב של 12 סטארים מקומיים, המנגנים יחד כבר כמעט חמש שנים. יש אתגר גדול, כמובן, בשמירה על קיומו וחיוניותו של הרכב כה גדול, הן מוזיקלית והן כלכלית. אבל הסיבה שהמוזיקאים - חלקם בעלי הרכב משלהם (כמו עמית פרידמן) או חברים בהרכבים מצליחים נוספים (כמו ירון אוזנה, איש "התפוחים") - ממשיכים עם לייבוביץ תקופה כל כך ארוכה, היא מן הסתם לא משכורות העתק, אלא חדוות היצירה והאפשרויות הטמונות בהרכב כה גדול ועתיר יכולות.

     

    האפשרויות המוזיקליות הטמונות בנגנים האלה, שמערבים ג'ז, בלוז, פ'אנק, ניחוחות היספניים והיפ-הופ, הן עצומות: מצד אחד קיים הצליל האדיר, הפנטסטי, המצמרר ורב הרושם של חטיבת כלי הנשיפה, עם הגיטרה של זיו ריינר, הפנדר רודס של איתמר גרוס, הבאס של מיקי ורשאי והתופים של רון אלמוג, כאשר הם מנגנים יחדיו.

     

    מצד שני, כמובן, ישנן היכולות האישיות של כל אחד מן הנגנים. העיבודים האלסטיים של לייבוביץ' מאפשרים ביטוי הולם לנגנים שלו ויצירה חופשית ללא כפיה, כך שמלבד עבודת אנסמבל מהודקת, האורקסטרה מהווה גם במה ליצירתיות של חבריה, ובזו איכותה וייחודה. מובן שכל האלמנטים האלה וניצולם המקסימלי, תלויים קודם כל במנהיג ההרכב והמעבד.

     

    כמו ההבדל בין מוריניו לגרנט

    הדמיון בין האורקסטרה לקבוצת כדורגל לא מסתכם רק בכמות השחקנים. לייבוביץ' הוא המאמן, הוא קובע את ההרכב ואת שיטת המשחק. הוא גם יודע מי השחקנים שעומדים לרשותו ואת היכולות הטכניות שלהם. אם נחזור למוזיקה, כאשר לייבוביץ מעבד או כותב קטע מסוים, הוא חושב מראש על המוזיקאי שיבצע אותו, כמו לדוגמא על הסולו של נגן הטנור האורח דייויד סנצ'ז, בקטע מספר שתיים: "Stolen Moments" הנצחי של אוליבר נלסון.

     

    לייבוביץ' ודאי חשב גם על עצמו בטרומבון ועל עמית פרידמן בסקסופון טנור, בקטע מספר ארבע: "Six Four". לכאורה, כמו מאמן כדורגל, תפקיד המעבד מסתיים עם תחילת המשחק, או ההופעה, אבל כמו ההבדל בין ז'וז'ה מוריניו לאברם גרנט שהחליף אותו בצ'לסי, מצליח לייבוביץ' המתרוצץ על הקווים, להחדיר מהכריזמה שלו לתוך המוזיקה.

     

    ללייבוביץ' נסיון עצום, הבא לידי ביטוי בוורסטיליות מוזיקלית: הוא למד טרומבון בילדותו אצל אחד מנגני הפילהרמונית הישראלית. לייבוביץ', אשר חזר למכורה לפני מספר שנים לאחר שהות ממושכת בניו יורק, שימש בעבר כמלחין, מעבד ונגן בתזמורות של מישל קמילו, צ'יקו אופארל, במועדון סמולס וכמובן אצל המנטור שלו, נגן הטרומבון המהולל סלייד המפטון.


    לייבוביץ'. מכניס כריזמה למוזיקה

     

    מי שנכח בהופעות של האורקסטרה יכול להעיד שהם מנגנים את העיבודים של לייבוביץ' באופן מבריק ועם אש בעיניים. גם בדיסק הם מבצעים את הלחנים המתוחכמים והשורות המסובכות כאילו היו אחד. השילוב הזה בונה את המתח המוזיקלי בכל אחד מן הקטעים, שנפתחים על פי המסורת, במספר שניות של דיסוננס מוזיקלי. לייבוביץ' מודע למתח הזה היטב, ולכן הוא מושך את הפתיחות עד למקסימום, לעיתים אף יותר מדי לטעמי. המתח נשבר רק כאשר הסולנים יוצאים לדרך עצמאית, שאת סופה רק הם ולייבוביץ' יודעים.

     

    שיתוף הפעולה בין הנגנים בא היטב לידי ביטוי ב-"Stolen Moments", הסטנדרט היחיד, והקטע היפה לטעמי באלבום. מיקי ורשאי מלווה את היצירה הזו לאורכה בבס, כמו רועה נאמן המשגיח שאף אחד מעדר הנגנים לא יחמוק מהקווים והמבנה, כי הפיתוי בהחלט קיים. כשדייויד סנצ'ז פותח מבערים, אז מאחור עושים לו קולות הטרומבונים, כמו זמרות ליווי שחורות, והפנדר רודס מטפטף אגלי סבנטיז צוננים לתוך ההארד בופ החם של הסיקסטיז.

     

    טיכוס עצה בין הכלים

    הליווי של האורקסטרה לכל אחד מן הסולנים מרנין בדבקותו ומהווה חלק מהבניה של כל אחד מהקטעים. בקטע מספר אחד, "The Guard", כאשר הפתיחה של כלי נשיפה מזדמנים מובילה לקקופוניה מוחלטת, מביא הטרומבון של יאיר סלוצקי לאיחוד הקולות שמלווים את סולו הגיטרה של עוז נוי.

     

    הקטע "Curves" מדגים שהאורך לא קובע: קטע בן פחות משתי דקות מציג פתיחה מרשימה למדי, דיאלוג של הבס עם כלי הנשיפה וקטע מינורי, אבל משמעותי של איתמר גרוס על הפנדר רודס. גרוס, אגב, מגיע לשיא מוזיקלי בקטע מספר תשע, שנקרא כשם האלבום: "Groove Collage".

     

    את חברו הטוב מימי ניו יורק העליזים, עמוס הופמן, מגייס לייבוביץ' לקטע ים תיכוני מפתיע במקוריותו בשם "Zambura", או בעברית: "העוד, לא מה שחשבתם". לאווירה המזרחית דואגים העוד של הופמן
    והסקסופון סופרן של אלון פרבר. שאר חברי ההרכב מצטרפים לדקה של טיכוס עצה בין הכלים על הקו המוזיקלי העתידי של הקטע וההחלטה שמתקבלת נאה בהחלט. הרעיונות של הופמן על העוד מרעננים במקוריותם, ומשתלבים היטב גם עם הכלים האחרים.

     

    למי שאינו חובב ג'ז מוצהר, יש שתי תחנות מנוחה בדיסק. בקטע מספר שלוש, "Original Style", שאנן סטריט מעניק קטע היפ הופי מצחיק למדי בשפה האנגלית, בה הוא מפציר בפני קצין משטרה שהוא נקי, ושמה שהוא מצא אצלנו הוא לא מריחואנה, אלא נענע. בסינגל "Times Of Peace" שר אלרן דקל, סולן פאנקנ'שטיין, יפה גם הוא.

     

    למרות שאלה מהנים למדי, את שני קטעי הזמרה בדיסק, הייתי מחליף בשמחה בקטעים נוספים של חברי ההרכב. לעיתים קשה להעביר את הגרוב של הרכב כמו האורקסטרה, האנרגיות הבלתי נדלות ואדוות השמחה שהוא מייצר, מהבמה לדיסק, אבל זה בהחלט קורה כאן.

     

    אבי לייבוביץ' והאורקסטרה, Groove Collage, הד ארצי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    האורקסטרה. מייצרת אדוות שמחה
    עטיפת הדיסק
    מומלצים