הסופרנוס: אלוהים הולך לפסיכולוג

הקולנוע אוהב מאד את המאפיה. סרטי פשע, גנגסטרים, ומאפיה חוזרים ועולים מפס הייצור ההוליוודי בקצב כמעט רצחני. אבל מה גורם למאות מיליוני צופים בעולם להתרגש בסרטים על המאפיה? מדוע אנחנו נוטים כל כך להזדהות עם גיבורי הסרטים הללו, גברים אכזריים שכל עיסוקם בפשיעה בדרגות הקשות, החמורות, והנתעבות ביותר - ומדוע אנחנו אוהבים אותם כל כך?
עצם העמדת השאלה בניסוח "המוסרי" הזה, לאמור - מדוע אנחנו מזדהים עם רוע ועם אנשים רעים, יש בה משום הטעייה. כי משיכתנו לסרטי המאפיה ולגיבוריהם אין בה כדי להעיד על משיכה אל הרע והרוע, ואין בה "מבחן מוסרי" כלשהו, האומר דבר זה אחר על הצופים בסרטים הללו.

לאהוב את המשפחה

לא עיסוקיהם, פשעיהם, או הרוע הכמעט-המוחלט של הרעים הם מוקדי המשיכה, אלא המבנה ההיררכי החד-משמעי וקודקס החוקים הבלתי-מעורער של "המשפחה" המאפיוזית -הם המושכים אותנו אל הסרטים הללו כפרפרים אל אור המקרנה.
כי "המשפחה" המאפיוזית, על אף שהיא נטועה בעולם המערבי המודרני ומהווה לכאורה חלק ממנו, זו למעשה משפחה שבטית, קמאית, ארכאית, מיתולוגית, אגדתית, שייקספירית, תנ"כית. ורק בתוך משפחה מובנית, היררכית ומוסרית שכזאת, יכולים להתרחש עלילות ודרמות ראשוניות - החל באח או אחרים הקמים על אחיהם להורגם (האחים קין והבל, יוסף ואחיו - אבל גם האחים קורליאונה ב"הסנדק"), וכלה בהורים ובאם הזוממים להרוג את פרי בטנם (הוריו של אדיפוס בטרגדיה היוונית "אדיפוס המלך", האם החורגת באגדת הילדים "שלגיה", ואמו של טוני סופרנו במשפחת המאפיה הטלוויזיונית "הסופרנוס").

במקום שנתיים מאסר על תנאי

חשיבותם של הדרמות המיתיות הללו היא בכך שהן חוזרות ומעמידות אותנו בפני תחושות ורגשות המהווים את פסיכולוגיית היסוד של כל אחד ואחת מאיתנו - אהבת אם ואב, קנאת אחים, חברות, נאמנות, אהבה, בגידה - כשמעל כל אלה מרחפת חרבו המתנופפת - או תת-מקלעו הנשלף - של המוות. ואכן, עונש המוות המאיים או מתקיים בדרמות הללו, ובוודאי בסרט המאפיה, הוא אלמנט חיוני והכרחי לצורך העמדתם במבחן של גיבורי הסיפורים והסרטים הללו, ושל רגשות צופיהם. כי ההבדל בין מבחן נאמנות, כשהעונש על בגידה הוא מוות, לבין מבחן נאמנות כשהעונש על בגידה הוא שנתיים מאסר על תנאי או מאתיים אלף דולר קנס, הוא לא רק סופי, אלא גם מהותי.
ב''רומיאו ויוליה'' של שייקספיר, העונש על התאהבותם של בן ובת המשפחות היריבות הוא לא פחות ממוות, אבל האם הדרמה יכולה להתרחש בלי מסגרת של יריבות משפחתית שבטית-קמאית כמו במשפחות מונטגיו וקפולט? כלום יכולה דרמה עזה כזו להתרחש בעולמנו המערבי המודרני, שבו למרבית ההורים בכלל לא אכפת - אם מליברליות מתירנית, ואם סתם מחוסר עניין - עם מי ילדיהם מתחתנים?

יש אלוהים

דרמות ראשוניות-מיתיות שכאלו יכולות להתרחש רק בחברות נחשלות בעולם השלישי, או בחברות של סכסוכים לאומיים פרימיטיביים (כמו בצפון-אירלנד או בישראל-פלסטין) בשולי העולם המודרני, או אכן בתוככי ובין משפחות ''מאפיוזיות'' בלב העולם המערבי, ומכאן חשיבותן הדרמטית-קולנועית של המשפחות הללו.
ככל שהעולם המודרני הולך ונהיה יותר ויותר פוסט-מודרני, ככל שמוסד המשפחה הולך ומתפורר, כך הולך וגדל הצורך הפסיכולוגי של צאצאי "המשפחות" הללו - אם לא בחיים, אז לפחות בקולנוע - ב"משפחה" מובנית, נוקשה, מסודרת, חד-משמעית, סגורה, גדולה, שבטית, שמרנית, ושרירותית: כלומר, כל מה שהוא ההיפך ממשפחה חד-הורית מתירנית הפוסט-מודרנית.
במשפחה המאפיוזית, להבדיל ממשפחותינו שלנו, יש אלוהים, הלא הוא "הדון", "הסנדק", "ראש המשפחה", שעל פיו יישק, יקום, יפול, וימות דבר. והנה, בסידרת הטלוויזיה "הסופרנוס" הולך אלוהים לפסיכולוגית, והנה לנו סדק פוסט-מודרני ראשון בעולמן הראשוני של משפחות וסרטי המאפיה. וכי יעלה על הדעת שאלוהים - או אפילו משה רבנו, דוד המלך, הרב עובדיה, הרב דרוקמן, אלי סוויסה, או שאול יהלום - יילכו לפסיכולוג, שלא לדבר על פסיכולוגית? שומו שמיים, זעקי ארץ!