פילי שיוט

לכל מוצר בחיים האלה יש מטרה שלשמה הוא נוצר. תפוצ'יפס, גרב, מוצץ, מטרייה - לכל אחד ייעוד ספציפי. נסו למשל למרוח פעם מיונז במקום ג'ל גילוח; אותו מרקם, אותה טמפרטורה, אבל בנאדם! בדיוק באותו אופן, לקחת קרוזר ולרכב עליו כאילו הוא כל אופנוע אחר זה חתיכת טעות. קרוזר, נסביר לטובת אלה שלא מבינים, זה מה שאבא שלך מצביע עליו ונאנח "תראה את ההארלי דייוידסון הזה, פעם היו עושים אופנועים". הסטטיסטיקה מוכיחה שברוב המוחלט של המקרים הוא בכלל יצביע על אופנוע יפני, אבל הרעיון מובן: אופנוע בתצורה קלאסית. ארוך, נמוך, שמן ומפוצץ בניקלים. גשו אל אופנוע כזה כאילו הוא כל אופנוע אחר, ופיספסתם את המטרה בקילומטרים.

הקרוזר לא עומד בשום מדד של התנהגות איכותית. טכנולוגיה מודרנית היא ממנו והלאה, וככלל הוא לא דינמי בעליל. מה זה לא דינמי? ובכן, צריך לרכב עליו כאילו שהוא סטטי לגמרי. ההבדל היחיד ממצב עמידה הוא שאפשר להרים את הרגל בלי ליפול, הגלגלים מסתובבים ויש רוח. זהו. אפילו המנוע עדיין מרגיש בסרק. על רקע הנתונים האלה חייב אופנוען לשאול את עצמו: בשביל מה לעזאזל צריכים את הדבר הזה? או, אז גם אנחנו שאלנו. ובניגוד אליכם, גם בדקנו את הצורך הזה על שני קרוזרים בדרך מתל אביב דרומה. התשובה - הנה נגלה לכם את הסוף - היא שממש לא צריך. פשוט רוצים.

אדם בעקבות גורלו של איזה אמריקאי

נוף מעוות רץ אחורה על כדור הניקל הענק שעוטף את הפנס הקדמי. הפרצוף משתקף מעשר נקודות בו זמנית מאזור מכל הדלק והכידון. השמיים כחולים. אין על השתקפות של שמיים בניקל. אסור שאף שריד של טביעת אצבע או ברחש מזוין יפריעו את הכחול ההזייתי הזה על חמוקי המתכת. בתוך המנהרה של כביש 6 הימאהה מפוצץ מופע אורקולי: צליל האגזוז חוזר מהקירות ודוחף אותך להאיץ, השמיים בהשתקפות מתחלפים בשחור של תקרת המערה, ועשרות מנורות צהובות עפות לאחור על המשטחים המבריקים, מחליקות על הקימורים. תרים, תרים את העיניים לכביש יא דפקט.

ככה זה על ההונדה VTX1800. האופנוע מסנוור, מהפנט. קרני שמש של אחרי זריחה מכות בעיניים דרך הכרום כמו דרך מראה, מנתרות מתושבות הכידון אל החלק התחתון והבהיר של משקף הקסדה, ומשם אל תוך האישונים לכמה שניות של עיוורון. במקביל אלי ומעט קדימה גולש על הכביש גידי שפרוט, כתבנו לענייני דגה; הוא רוכב על הימאהה מידנייט סטאר XVS1300. שם ארוך, אופנוע ארוך יותר. לשני האופנועים גוון שג'רמי קלארקסון מ"טופ גיר" תיאר פעם כצבע זרועו של וטרינר: דם ורידי כהה, כמעט סגול. אני מתקדם קצת ומתייצב במקביל לשפרוט ול־XVS, בוהה בעצמי רוכב בתוך מכסה הקלאץ' שלו. הרגליים משתלשלות ברישול קדימה אל הרגליות, והידיים מתוחות אל כידון קרני השור הרחב. אחלה פוזה.

בנתיב המקביל נוסעת ההוכחה הניצחת שהפוזה אין שנייה לה: ילד בתוך טויוטה מורח את החננה שלו ישר על החלון, ואבא שלו משתולל ליד ההגה עם צעקות מחויכות ואילמות ואגודל מנפנף באוויר. מאחוריו פקק תנועה. כן נו, אנחנו נוסעים לאט. משייטים על 90 קמ"ש בתנועה שטסה 130 וצפונה. בעצם דרומה, כאמור - בדרך להר חברון, ביום הכי ארוך בשנה, ההתחלה הרשמית של הקיץ, חום כבשנים.

המשפחה שיצאה מגדרה בטויוטה לא היתה האחרונה. שתבינו, אופנוענים אולי לא סופרים אותך כשאתה על קרוזר - מקסימום מזכים אותך בתנועת ראש מינורית - אבל בכל הקשור לשאר העולם, משהו באופנועים האלה מעביר אנשים מיושבים על דעתם. במקרה שלנו, אולי זה היה גם כי נראינו קצת כמו מתוך סרט: שתי מפלצות נוסעות במקביל, גלישה אצילית, מלאכי הגיהנום. ומאחר שבשורה התחתונה מדובר בעצם בשתי פרות פלגמטיות מפלדה, לא נותר לנו אלא להיכנס לסרט יחד עם כולם.

"היינו צריכים לקחת ימינה בפלוטו"  (צילום: אימג' בנק / GettyImages)

הדימוי של אופנוען מסוקס על מפלצת ניקל במרחבים הפתוחים הוא משהו שצרוב בתודעה של כל העולם ואחותו. חופש, רוח, ברחשים על השיניים, אמריקה. ואם כבר בארה"ב עסקינן, הנה שתי נקודות: הראשונה היא שכן, אנחנו יודעים שהארלי דייוידסון זה המקור ולא תעשו לכם אלוהים אחרים מלבדו, וכל היפנים הם חיקויי פלסטיק שאחראים באופן ישיר לכל עוולות העולם הזה. בסדר. אבל הארלי דייוידסון ישראל לא מחזיקים אופנועי הדגמה, אז בחייאת, שחררו.

עניין שני הוא האמריקאים עצמם. אלה שאולי משתוללים על הפלנטה הזאת כאילו היא של אבא שלהם, אבל בשורה התחתונה יודעים מה טוב בשבילם. תקועים שם על פיסת אדמה נטולת אויבים, חולשים על כל תוואי נוף ואקלים אפשריים, ונהנים מכוח קנייה של יותר מרבע מיליארד אזרחים - מה שמאפשר לכל תחום, ובתוכו לכל נישה זניחה ככל שתהיה, לשגשג כלכלית. חוקי האבולוציה קובעים שסביבה כזאת חייבת לפתח זן מסוים מאוד של אנשים. כאלה שאוהבים המבורגרים בגודל קסדה, מירוצי נסקאר במעגלים, ואופנועים שיודעים לנסוע רק ישר. אז עכשיו זה עניין של בחירה: או שאתה נכנס איתם ראש בראש, או שאתה נכנס לראש. ולמרות שעד היום אף אחד מאיתנו לא ממש סבל קרוזרים - או קאסטומים, כמו שקוראים להם כאן - הלכנו על האופציה השנייה.

הוא לא כבד, הוא כבד לאללה

עם ראשים מתוכנתים מחדש ירדנו מכביש 6 בקצהו הדרומי, ונסענו ללכיש ומשם מזרחה. הר חברון חשוף וצרוב חסם לנו בסופו של דבר את הדרך הלאה, אז חתכנו ימינה ודרומה אל מחוזות לא מוכרים. לפחות לא לעכברי מישור החוף שכמונו. ההחלטה לתור דווקא את הדרכים הצדדיות או האחוריות של מדינת ישראל היתה תוצר ישיר של אימוץ הראש האמריקאי שיש לאופנועים האלה: על כל אופנוע אחר אתה בוחר בקפידה את הכבישים שאליהם אתה רוצה להגיע, מחבר בדרך הכי קצרה בין קטע מפותל אחד לשני, נמנע מקטעים עם אספלט מחורבן ושורץ בקטעים שנסללו לאחרונה ומספקים אחיזה גבוהה. על קרוזר, לעומת זאת, זה הדבר האחרון שמעניין אותך.

עם 283 הקילוגרמים של הימאהה ו־320 הקילוגרמים של ההונדה - ומרווח הטיה שמסתיים תוך משהו כמו 25 מעלות בגיצים ובחריצים באספלט - לא באמת קריטי לך מה קורה מתחת לגלגלים. כל עוד הקצב מנומנם, המתלים של שני הקרנפים האלה מגהצים הכל. וזה כולל גם כמה קילומטרים טובים על שביל עפר. כן, עפר. מתברר שבמקומות שכוחי אל בישראל יש עדיין כבישים שלא סיימו לסלול, והם מסתיימים ככה סתם בלי שום אזהרה מראש. לא נורא, חשבנו לעצמנו. קטע כזה מדביק לך על האופנוע אבק דרכים. קלאסיקה כזה־כאילו.

האזור שממזרח לקריית גת, הלאה דרומה ללהב וסביב הקצה הדרומי של הר חברון, הוא בין תאי השטח הפתוחים האחרונים שנשארו למדינה הזאת להציע במרחק של פחות משעה מתל אביב. אזור ספר נרחב ומאובק, גבעות טרשים שחוקות ורצועות כביש ארוכות ונטושות. המפה שהסתובבנו איתה כנראה לא נכחה בדיונים האחרונים על מיקום גדר ההפרדה, והיא שלחה אותנו דרך מחסום לצד האפל של שביל הטשטוש. אם המשפחה מהטויוטה אהבה אותנו, חשבנו, יש מצב שגם השכנים עם הכאפיות והקלצ'ניקובים יסתנוורו בדיוק למשך הזמן שיספיק לנו כדי להסתלק משם.

אין מה לעשות, עם מנועים כאלה אתה חייב לסמוך על סנוור. הרי תאוצה מסחררת שיכולה לחלץ מצרות בטוח אין להם. אבל יש להם משהו אחר: נועם עגול שמפמפם מתחתיך בכבדות כל כך איטית, שכשמאיצים הלאה מ־100 קמ"ש הוא נשמע בערך ככה: דום־דום־דום־דום־דו־דו־דו־דודודודו. לא, קראתם את זה מהר מדי. תאוצה כזאת מתחתית הסל"ד על גל ענק של מומנט מייצרת ויברציות מהסוג שמנער את מכל הדלק כאילו היה כלב ענקי שהרגע יצא מבריכה. מופע אורקולי כבר אמרנו?

אגב בריכה, בשעת צהריים לוהטת התחלנו לחפש מקום להצטנן בו. הכביש והשכל הישר הובילו אותנו חזרה לטריטוריה שאינה נתונה לוויכוח פוליטי, דרך מחסום צבאי אל אזור מחנה יתיר. החץ לכיוון מאגר יתיר שלח אותנו בזחילה דרך יער יתיר (פעם אחרונה עם היתיר הזה) אל מקור המים. כשהגענו גילינו מאגר גדול, מלא למחצה, שמתוחם בגדרות ובביצורים. אין כניסה לאופנוענים מיובשים. נותר לנו רק להלחית בצל ולהקשיב לפצפוצי ההתקררות של המנועים מקוררי האוויר. אגב, גם זאת חוויה שבזמנים מודרניים אלה מתקבלת רק במחיצת קרוזרים.

תצפית מהר עמשא אל החצר האחורית של ערד ומדבר יהודה שלחה אותנו בהחלטה ספונטנית מצערת עוד מזרחה, לכיוון ים המלח. זה הזמן להתוודות שפשוט לא יכולנו להפסיק לרכב על הכלים האלה; יש בהם משהו שמושך אותך לבלות שעות על האוכף, גם אם הוא לא כזה נוח. העיקר להמשיך להתקדם, להמשיך להריץ את הנוף אחורה, להריץ את הסרט.

אדם, טבע וג'יימס דין

הזרימה חסרת המטרה הובילה אותנו אל הקצה העליון של כביש סדום־ערד - כור מחצבתה של הרכיבה הספורטיבית בישראל. רק אחרי שירדתי אותו בקצב הרגוע של ה־XVS1300 אני יכול, לראשונה בחיי, להעיד ממקור ראשון שמסביב לכביש הזה יש אחלה נוף. וזה בדיוק העניין עם קרוזרים: למעט אותם רגעים מעטים ומדליקים של פרפורים ארוכים ביציאה מרמזורים (אין מה לעשות, ה־VTX מוגדר כ־Cruiser Power), או שיוף רגלית מדי פעם, הקרוזרים לא שואבים יותר מדי מתשומת הלב שלך. על כביש סדום־ערד במצב שיוט אין הילוכים להעביר (חמישי יסחב מ־10 קמ"ש ועד יותר מ־200), אין קווי תנועה לתכנן, אין בלימות היסטריות לתפעל. הם גולשים מתחתיך ברוגע, בלי להסתיר את הנוף ובלי לקפל אותך לתנוחה אווירודינמית. פשוט שותפים שווים לדרך, וכנראה שכאן נמצא רוב הקסם.

השאר טמון בעובדה שאופנועים כאלה מחמיאים לך בגדול. הם ענקיים (2.5 מטרים אורך על מטר שלם לרוחב), יפים בטירוף, עושים לך להיראות כמו גבר קשוח ומבין עניין, ותנוחת הרכיבה עליהם אשכרה גורמת לך להרגיש שרירי. אז אתה מקפל את השרוולים הקצרים מעל קו הכתפיים, מכווץ את השרירים המדולדלים של הזרוע, מכניס את הבטן, מרכין ראש בנונשלאנט מלא עוצמה, פותח מלוא החופן גז ונוגח ברוח. והרוח חמה אחושרמוטה: על כביש 90 בדרך צפונה, ים המלח בער.

בשעת אחר הצהריים מתאחרת, חלק מהמצוקים הקרובים לכביש כבר הצלו על האספלט. באותם קטעים האטנו כדי להאריך את הזמן בצל. 43 מעלות היו שם, ובשמש הן טיפסו קרוב ל־50. חייבים להגיע למעיין הקריר של עין פארה, שמחכה בקצה הצפוני של התופת הזאת במרחק 60 קילומטר.

הפתרון היחיד, כך ידענו, הוא מהירות. מהירות לא מותרת. בלי עיכובים, בלי עצירות, בלי המתנה סבלנית מאחורי אוטובוסים של תיירים. הלכנו על זה, ונקלענו לסצנה הכי א־סוציאלית בעולם, שבאופן די מתבקש היתה גם הכי אופנוענית: כל אחד רכב לעצמו, לבד בקסדה, עם מחית של מוח ומדבריות ריקים של ואקום מחשבתי. האופנועים שאגו בהילוך אחרון, גז פעור לרווחה, רגליים שלוחות קדימה, ידיים למעלה ולצדדים, שפתיים סדוקות, כתפיים שרופות, זיעה בתוך הג'ינס וחולצה שחורה שכתוב עליה Fuck'em All. ממש ככה, זין על כולם. איזה ראש.