פרידמן התבלבל
לכאורה חקיקה שמגבילה את כוחו המתגבר של בית המשפט היא ראויה, אך הצעתו של פרידמן מכוונת לבעיה מדומיינת
כמה חבל היה לצפות בישיבת הדמדומים של ממשלת אולמרט, שבה התקבלה הצעתו של השר פרידמן להגביל סמכויות שיפוט של בית המשפט העליון. במעטה של בליל השמצות הוחמצה הזדמנות לדיון ציבורי בסוגייה עקרונית: האם ראוי כי בתי משפט יכריעו בשאלות ערכיות-פוליטיות.
עוצמת המעורבות של שופטות ושופטים בחייה הציבוריים של ישראל היא כמעט חסרת תקדים בדמוקרטיות. היא נדירה במדינות כגרמניה, צרפת, אנגליה ואפילו ארה"ב, שבה המינויים לבתי משפט פדרליים הם נשיאותיים. מעורבות זו אינה מלמדת על חוסנה של דמוקרטיה כי אם על חולשתה ועל הצורך כי בתי משפט יבואו במקום מוסדות וארגונים חברתיים.
ישראל אינה דמוקרטיה חסונה. ההיפך מכך. הפיצול הפוליטי הניכר, כיבוש שהולך ומסתבך, ממשלות ללא משילות, חוסר השיוויון החברתי הגדל, בצד קיומן של שאלות פוליטיות הרות גורל, הביאו בהדרגה למעורבות גדלה של הזרוע השיפוטית בחיים הציבוריים. בתי משפט מתבקשים להתערב כמעט בכל - החל מהחלטות על פרס ישראל וכלה במיגון בתים. המקצוע המשפטי הפך למטבע עובר לסוחר: מספר עורכי הדין בישראל, ביחס למספר תושבים, הוא הגבוה ביותר בעולם ושיעור ההתדיינויות המשפטיות הוא מן הגבוהים בעולם המערבי.
בתהליך היסטורי הדרגתי הפכו בתי המשפט לזירת ההתגוששות הפוליטית העיקרית וזאת על רקע כנסת נחלשת וירידה משמעותית בכוחן של המפלגות. לכאורה מהווה יוזמת פרידמן תגובה הולמת למעורבות פוליטית שיפוטית שכזו. לכאורה יש חיוב בחקיקה, שעניינה להגביל את כוחו הגדל של בג"ץ בחיים הפוליטיים. נכון, מעורבות שופטים בחיים פוליטיים היא בעייתית במיוחד. וכי מי שם אותם למשול? אך הצעת החוק של פרידמן חוטאת לעיקר וזאת הרבה למעלה מעיתוייה האומלל. הרי כיצד ניתן לצפות מראש ממשלה שהתפטר, עקב חשד חמור בהפרת חוק, כי ינהל דיון הוגן בשלטון החוק.
הצעת החוק מכוונת לבעייה מדומיינת. היא מעוניינת לצמצם משמעותית את כוחו השיפוטי של בג"ץ לפסול חוקים, בשל תוכנם, אלא אם חלו נסיבות מיוחדות ביותר ואם הכנסת לא תתגבר על הפסילה החוקתית ברוב של 61 חברי כנסת לפחות. אך למעשה בג"ץ כמעט נמנע לחלוטין מלפסול חוקים עד כה. אם פסילת חוקים היא קריטריון לאקטיביזם שיפוטי, הרי בג"ץ הוא מבין בתי המשפט המרוסנים ביותר בעולם, מרוסן הרבה יותר מעמיתיו באירופה, אסיה או אמריקה. אך אם הקריטריון לאקטיביזם שיפוטי הוא בהתערבות בסוגיות פוליטיות, שאינה ברוב המקרים בדרך של פסילת חוקים, אזי בג"ץ הוא מבין בתי המשפט האקטיביסטיים ביותר בעולם. הצעת החוק אינה רלוונטית לסוגיה החשובה באמת: האם ראוי כי משטר פוליטי ינוהל במידה משמעותית על ידי אליטה שאינה נבחרת לתפקידה אלא מתמנית על ידי ועדה, שעיקר דיוניה חסוי. ברור כי בעיקרון התערבות שיפוטית כזו פסולה והיא מוצדקת רק כחריג.
מצד אחד, פסילת חוקים חייבת להיות אופציה שיפוטית בלית ברירה במקרים של פגיעה קשה בזכויות מיעוטים או פגיעה קשה ביותר בערכי יסוד דמוקרטיים. הצעת החוק של פרידמן איננה מגינה על מיעוטים, שכן היא מאפשרת להביס כל פסיקה ברוב חברי הכנסת, אפילו 61 בלבד. מצד שני, יש להעביר את מרכז הכובד של החיים הציבוריים למוסדות ופורומים פרלמנטריים וחוץ-פרלמנטריים שמעודדים התדיינויות ציבוריות ולהימנע ממסירת סוגיות אלו להכרעות שיפוטיות אלא בהיעדר ברירה אחרת.
לכן מעציב היה לצפות בקרבות הרחוב בממשלת אולמרט הדוהה. פיתרון בעיית השיפוטיזציה של החיים הפוליטיים טמון ברבדים עמוקים של המשטר הפוליטי ולא בהצעת חוק כזו או אחרת. ישראל זקוקה לבית משפט חזק אך זהיר, דמוקרטי אך מרוסן. חבל כי ההזדמנות לדיון ציבורי הוחמצה, לפחות עד למשבר הבא.
גד ברזילי, פרופסור מן המניין למדע המדינה, משפטים ולימודים בינלאומיים, אוניברסיטת וושינגטון. לשעבר ראש התוכנית למשפט ופוליטיקה בחוג למדע המדינה, אוניברסיטת תל אביב
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
