שתף קטע נבחר

רוז פיזאם והלא מודע החברתי

מה קורה לחברה שרוצחת את ילדיה? לעיסוק ברצח הילד יש מימד של אשמה, שהחברה מתפנה לעסוק בו רק כעת

קשה לתפוס כיצד מתרחשים שלושה מקרי רצח של ילדים כבני ארבע במהלך שבועיים. הסברים שונים ניתנו לכך: חלק האשימו את התקשורת, חלק אף טענו כי לציבור רצון להביט בעיתונות הצהובה, בפורנוגרפי, באלימות וכי התקשורת מנצלת יצרים אלו. הכנסת דנה בשורת הרציחות ועולה דאגה עמוקה בציבור מהתפשטות התופעה.

 

אך אפשר להביט בדרך אחרת בפרשה, במבט שהוא גם חברתי, אבל גם כזה ששואל שאלות תרבותיות אחרות על המקרים. אפשר להביט על התופעה מכיוונים חדשים, שאולי ילמדו אותנו דבר או שניים על רגשות אשמה.

 

החברה בישראל נמצאת כרגע בשלב ביניים. רגע לפני ירידת ראש הממשלה אולמרט ומפלגת קדימה מהשלטון ועמידה לפני בחירות. היא נמצאת בהפסקת אש עם החמאס ובדיוני שלום עם ראש הרשות אבו-מאזן ואף מנהלת דיונים סודיים עם סוריה.

 

משה דיין טען פעם כי מדינת ישראל לא יכולה לחבוש שני כובעים יחדיו, בכובע החברתי ובכובע הביטחוני. כרגע ניתן לומר (למרות האיום האיראני) כי החברה לא לובשת את הכובע הביטחוני, אלא מביטה בעצמה בצורה חברתית: מביטה בעצמה בראי ומסוגלת לפענח שאלות שנזנחו עם העיסוק הבלתי פוסק בשאלת הכיבוש.

 

בישראל היו רציחות בלתי פוסקות של ילדים גם לפני הפרשיות האחרונות. רק שהתקשורת לא פינתה להן מקום מרכזי בין כותרות הדיכוי והשיטור הבלתי פוסק של העם הפלסטיני. כרגע, התקשורת, השיח הציבורי והציבור עצמו משתמשים בפרשיות הללו כדי לשאול שאלות אחרות.

 

פרשיות הרצח עוסקות במשפחה ממעמד בינוני-נמוך, משפחות של מהגרים. ישראל מביטה בשוליים באמצעות המשפחה. היא מביטה ברגשות האשמה על הפערים החברתיים שהתרחבו, ובזמן שהמשפחות שנזרקו לשוליים היו אותן משפחות מהגרים.

 

גם אם היו אלה משפחות ממעמד בינוני עליון, משפחות ותיקות, עדיין אפשר לטעון כי העיסוק ברצח הילד, יש בו מימד של אשמה. כלומר החברה באמצעות התקשורת דנה באופן מסוים בעתידה ובחוסר האפשרות של המעמד הבינוני להתקיים בהיעדר חזון חברתי. הילד מסמל את עתיד המשפחה, כלומר את עתיד החברה. כשהוא נרצח אין לנו סיכוי לייצר עתיד. אין סיכוי לחיות בהווה מתמשך ואין לנו אפשרות לייצר עבר תקין. הילד שנרצח כמוהו כרצח הסיכוי לחברה תקינה. חברה שבה המשפחה הגרעינית עומדת במרכז, אותה משפחה של מעמד בינוני שהדמוקרטיה הליברלית מנסה לייצר ולהעמיד במרכזה. כל זאת באמצעות הלא מודע החברתי, שעולה בדיון ברצח הילד בשלוש פרשיות עוקבות.

 

מה קורה לחברה שרוצחת את ילדיה, או את ילדי העם השכן שלה? מה קורה לחברה שמנהלת למעלה מ-40 שנה כיבוש וברוב שנותיה מכילה פערים בלתי נסבלים בין האוכלוסיות השונות? מה קורה לזהות של השונה והאחר שאין לו כוח לייצר זהות משל עצמו, והוא נמחק תחת הרצון להיות כמו החזק, העשיר וההגמוני?

 

העיסוק בפרשיות הרצח יכול להיקרא מחדש כעיסוק של החברה ואמצעי התקשורת ברגשות אשמה, ובתוך כך בשאלות של אותו חזון אבוד של ייצור מעמד בינוני ובמרכזו משפחה תקינה. זו אפשרות שלא קיימת במשפחה שמאבדת את האפשרות לעתיד. אפשרות לשכפל את עצמה. בהיעדר ילד אין לחברה עתיד, כלומר אין לה אפשרות לייצר חזון תקין. הילד הוא הדרך בה החברה, המשפחה, המשטר משכפל את עצמו פעם אחר פעם.

 

במישור הבסיסי, כוחות השיטור יטפלו במקרים וימצאו את האשמים. אך האם ניתן למצוא אשמים לחברה כה מקוטבת וכה אלימה, שלא היה לה רגע להביט במראה?

 

מתי שמואלוף, עורך ועיתונאי.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים