שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פוליטיקאים לא צומחים מהאינטרנט / דעה
    למרות שאובאמה מוביל על מקיין באינטרנט במאות אחוזים, הרשת עדיין לא הוכיחה את כוחה בהשפעה על הפוליטיקה. האם אפשר לתרגם תמיכה בבלוגים לתמיכה בקלפיות?
    להאוורד דין, מושל ורמונט, הייתה תוכנית: להתמודד על נשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הדמוקרטית ב-2004. על המכשולים העיקריים בדרך, אלמוניותו היחסית והצורך בגיוס תרומות לקמפיין, הוא החליט לנסות ולהתגבר באמצעות האינטרנט. ואכן, דין הצליח לגייס בקמפיין שרובו מקוון והוכיח שהוא יכול לסחוף הרבה יותר תורמים בהשוואה לג'ון אדוארדס וג'ון קרי – 7.5 מיליון דולר בתרומות, אבל הוא כשל בבחירות המקדימות כבר בהתמודדות במדינה הראשונה, אייווה.

     

    הקמפיין המרשים של דין ברשת התנהל בשיטה שמזכירה מסגרות התנדבותיות, בהן לוקחים חלק הרבה אנשים. דין ניהל בלוג, וזירת הטוקבקים בו הפכה לקהילה, כשההצעות של הכותבים נלקחו בחשבון ושולבו במצע שלו. לעתים פורסמו בבלוג מאמרים של גולשים. במקום ערבי התרמה, התמקד דין בגיוס כספים באמצעות האתר שלו.

     

    גם אם מערכת הגיוס הייתה אפקטיבית, הקמפיין המעניין (והזול כמובן) של האוורד דין לא סייע להפיכתו לנשיא ארה"ב, או אפילו למועמד הדמוקרטי לנשיאות.

     

    קופים בג'ונגל

    כמובן שהיו מקרים מעניינים אחרים: בלוגר מלזי בשם ג'ף אווי הצליח לפלס את דרכו לפרלמנט ולגייס את הכספים הדרושים באמצעות קידום עצמי באינטרנט תוך 12 יום בלבד.

     

    הוא לא זכה לתמיכת הממסד: עיתון שנחשב לפרו-ממשלתי מובהק במלזיה תבע אותו תביעת דיבה, ופוליטיקאי בכיר כינה אותו ואת כותבי הבלוגרים האחרים "קופים בג'ונגל נטול חוק". ישנו גם המקרה של נד למונט, איש עסקים שזכה לתמיכת הבלוגרים, והצליח להגיע לסנאט האמריקני, אבל האינטרנט עדיין לא רומם נשיאים וראשי ממשלה.

     

    השבוע התפרסם כי המועמד הדמוקרטי ברק אובאמה זוכה לתמיכה גורפת וסוחפת של אומת האינטרנט. אם בסקרים ההפרשים בינו לבין המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין זעירים ויכולים להיחשב כסטיית תקן, ברשת החברתית Facebook יש לו פי כמה וכמה תומכים. לא ברור כמה מהם אמריקנים וכמה מהם בעלי זכות הצבעה. קשה לחזות אם למספרים האלו תהיה משמעות כלשהי.

     

    הבלוגרים חיים בבועה

    הבעיה היא שהרשת בכלל והבלוגוספירה בפרט היא בועתית במקצת – בין אם בחו"ל או בישראל, מדובר בקבוצה מבודדת של חובבי המילה הכתובה (אמנות אבודה בימינו)

    שמתדיינת בעיקר בינה לבין עצמה.

     

    הבלוגרים נהנים לחשוב שיש בידיהם כוח לשנות דברים באמצעות פוסטים בלבד. אריאנה הפינגטון, שמנהלת את הבלוג הוותיק הפינגטון פוסט, תיארה זאת באופטימיות: "זה יביא את הקץ לשליטת היועצים שהריצו קמפיינים עם סקרים וקבוצות מיקוד, את קיצה של הדרך שהרגה את רוח הפוליטיקה שלנו". זה לא קרה.

     

    והתחושה המתעוררת מקריאת בלוגים פוליטיים, היא שהנושאים המדוברים אכן מהווים את מרכז הכובד של מערכת בחירות, אבל הם לא בהכרח מייצגים את הרחוב. אוכלוסיות נחשלות אינן מרושתות, וגם אם כן, אינן קוראות בלוגים בהכרח. גם במקרים בהם יוזמות אינטרנטיות זוכות לסיקור באמצעי תקשורת מסורתיים, עוד לא הייתה להן השפעה על הפוליטיקה.

     

    מחקר שנערך בינתיים באוניברסיטת בר-אילן בודק תיאוריה לפיה בישראל אין כלל בלוגוספירה משפיעה במובן האותנטי שלה. “הרוב הבולט של הבלוגים בעברית הוא של פקאצות, שלא מעוררות שיח דמוקרטי או פוליטי, ולא תורמות באופן משמעותי לתקשורת", אמרה ד"ר עטרה פרנקל-פארן על השערת המחקר שלה בפברואר 2007.

     

    באופן דומה לשיטה של דין, קבוצת בלוגרים ישראלית, רובם אנשי תקשורת ממוסדת, מנהלים כיום קמפיין אינטרנטי להפיכת המועמד שלהם, דב חנין, לראש עיריית תל-אביב. הקמפיין בא לידי ביטוי באמצעות פירסום פוסטים בבלוגוספירה הישראלית יותר מאשר הפגנות בכיכר, בעצם. הקמפיין המקוון זכה לתשומת לב תקשורתית נרחבת, בעיקר בשל היותו יוזמה עצמאית לחלוטין. אם יצליחו, זה יהיה תקדים של ממש ברשת ובפוליטיקה הישראלית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים