תרבחי ותסעדי
רב-המכר "לאכול, להתפלל, לאהוב" מתחיל כמשהו חינני, אבל הופך בהמשך למדריך רוחני משומש עם הרצאות מלב האשראם ההודי, ומסרים כמו "אפשר לאכול וגם להנות מהאהבה"
הרושם המיידי שיוצר ספרה של אליזבת גילברט, אשר הדיח בסערה את ליהיא לפיד מראשות טבלאות רבי המכר שלנו, הוא של ספר נוסחה אמריקאי במסורת האינסטנט-רגש: זה כנראה השילוב של השם "לאכול, להתפלל, לאהוב", שנשמע כמו רצפט, יחד עם עמוד השער שמזכיר ספר בישול, וכמובן המלצתה של אופרה וינפרי, שעזרה להפוך את הספר לרב מכר ענק בארה"ב. הרושם הזה לא מופרך לגמרי. בכל אופן, יש בספר גם קסם אנושי אמיתי וכתיבה קלילה ושנונה, וכמובן - יש בו מסר מבטיח: מותר לאכול בכיף.
"לאכול, להתפלל, לאהוב" הוא סיפור אמיתי על מסע לחיפוש עצמי, שאליו יוצאת המחברת בגיל 34. היא עושה זאת לאחר הרס נישואיה (בחוכמת הישרדות נדיבה היא השאירה לבעלה הכל - רק שישחרר אותה), ולאחר משבר ביחסיה גם עם האהוב החדש שהכירה לאחר הגירושים. הנסיבות הללו מכניסות אותה לדיכאון עמוק, ממנו היא משתחררת באיטיות. ובחוכמת הישרדות גופנית היא תיפטר גם מהתרופות נגד דיכאון שבהן השתמשה לזמן קצר.
אפשר לאכול בכיף, וגם לאהוב
המסע שלה אורך כשנה, והוא מתחלק בין איטליה, הודו, והאי באלי שבאינדונזיה. באיטליה היא חוזרת בלי אשמה לתענוגות הפסטה והגלידה והמסעדות העממיות המשובחות למיניהן, ומעלה 11 קילו ("מתוכם שבעה היו רצויים, כי נראיתי כמו שלד (...) את השניים הבאים העליתי בשביל הכיף, ואת השניים האחרונים? סתם כדי להוכיח משהו, כנראה"). במקביל היא מתמכרת ללימוד איטלקית, שפה שהקסימה אותה תמיד. בהודו היא הולכת לאשראם, ובבאלי היא פוגשת לבסוף גבר אחרי התנזרות ארוכה.
האיטלקית של דאנטה
החלק האיטלקי בספר הוא הקריא והמענג ביותר; גילברט יודעת לזהות סיפור טוב כשהוא קורה לה. הסגנון שלה עיתונאי, חם ומשעשע, ובאופן כללי היא טיפוס שמתיידד בקלות ומרותק לאנשים, אפילו אם זה סתם דייג זקן בסירקוזה העתיקה: "אני הולכת בשווקים של העיר המתפוררת הזאת, ולבי מפרפר מרוב אהבה (...) כשאני מסתכלת על זקן בכובע צמר שחור שמנקה למען לקוח דג טרי (את הסיגריה שלו הוא נועץ בזווית הפה כמו שתופרת מחזיקה סיכות)".
הטקסט כולל גם אינפורמציות תרבותיות מעניינות, למשל שהאיטלקית של היום מבוססת במקורה על ניב הרחוב של פירנצה, שבו נכתבה שירת דאנטה. זה קרה במאה ה-16, 200 שנה אחרי מות המשורר, כשוועדת אינטלקטואלים בחרה בניב הזה לשפת המדינה. בוודאי גם בזכות חותם הקסם שהילך דאנטה. לא במקרה, מציינת המחברת, האיטלקית כל כך מתנגנת.
והנה אנקדוטה קצת וולגארית ממסעותיה באי באלי, שם למדה המחברת ממרפאת עממית פיקחית שיטה לטיפול בעקרות הגבר: כיוון שבאי החביב והשוביניסטי הזה אסור לטעון כי הגבר עקר, נהגה אותה מרפאת להודיע לבעל כי רעייתו היא העקרה – ואז זימנה אחד מנערי החוף כדי לעבר אותה וריפאה אותה מעקרותה. מתברר שזה עבד.
את נראית כמו דיונות
חלק מזהותה של המחברת קשור באמונתה באלוהים, אבל מה שמתחיל כעמדה בעלת עניין (היא מערערת על שיטת הנצרות לנתב את האמונה רק דרך ישו - מה שמונע לדעתה קשר קרוב לאלוהים), מתגלגל בחלק ההודי של הספר לתיאולוגיה הודית-גורואית מוכרת, עם ריבוי אלים והשתקת המחשבה בתפילות מונוטוניות ובמנטרות.
החלק הזה די הרצאתי ומייגע, מה גם שהנוכחות האנושית של המספרת כאן היא לרוב נוקשה, מחפשת חסות ומתנסחת בקלישאות נפשיות. בכל אופן, בסוף היא זוכה להארה מסוימת, אחרי שהפסיקה למרק רצפות והתמנתה למארחת של המשתלמים החדשים (ועד האשראם הבחין בסגולותיה החברתיות). רק כאן, בנישה האנושית הטבעית לה, היא מצליחה להירגע ולחוות אחדות עם אלוהים.
עצמאית ומפויסת יותר היא מגיעה מהודו לבאלי, שם היא נחשפת לחוכמתם של כמה מרפאים עממיים, ומוצאת שוב בן זוג חדש ומאוהב, שאומר לה על החוף הלבן משפטים כמו "תראי כמה את יפה... כל קו בך הוא קימור... את נראית כמו דיונות חול". אכן כן, בנות: אפשר לאכול בכיף ובסוף גם לזכות באהבה.
"לאכול, להתפלל, לאהוב", מאת אליזבת גילברט, תרגום: יעל סלע-שפירו, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 399 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
