חשמלית ושמה אובאמה
"כבר ברגע שבו ניתנה לבוחר האמריקני האפשרות השווה לבחור בין לבן לשחור, התחוללה מהפכה באמריקה, שהרעידה את אמות הסִפּים". קטע מספרה החדש של העיתונאית אורלי אזולאי, "אובאמה: יש לו חלום", שיוצא לאור בימים אלה - ומבוא מיוחד ל-ynet מאת המחברת
דבר המחברת
היה זה בקיץ 2004 בבוסטון, כאשר המפלגה הדמוקרטית התכנסה בתחושה שגם הפעם עם ג'ון קרי בראשה, היא עומדת להפסיד לג'ורג' בוש. ריח חמצמץ של תבוסה בלתי נמנעת עמד באוויר. הוא עמד בצד, צנום, עם חיוך שלא נמחק ונוכחות של מי שבא לכבוש את הזירה. מישל אשתו לחשה לו שלמרות שהוא מתרגש, אסור לו "לדפוק את הלילה הזה", כי ניתנה לו הזדמנות של פעם בחיים - מכאן הוא יוכל להתחיל לקחת את הכתר. ברק אובמה דילג לבמה וניצב במרכזה, כאילו תמיד היה שם. שקט השתרר.
כיסיתי כמה מערכות בחירות ואלפי אירועים פוליטיים בישראל, צרפת וארצות הברית. מעולם לא ראיתי פוליטיקאי צעיר שמצליח לחשמל כך את האולם. ברגע שפתח את פיו הקהל כמו נשאב אליו: המתכנסים ישבו מולו פעורי פה, משתאים, מנסים להתמוגג ועדיין לא בטוחים שמותר להם. כשהוא ירד מהבמה הם נעמדו על רגליהם ורקעו. הם היו פעורי פה. משתאים. מתמוגגים.
אירוע פוליטי לא אמור לגעת ברגש. הוא אמור בדרך כלל לנהל חשבונות, לסגור עסקאות, לשמר כוח. אובאמה באותו לילה דיבר על החלום שלו. אדם צריך להיות מאוד בטוח בעצמו כדי לדבר על חלומות בפוליטיקה, ועוד בלילה הראשון שלו בזירה הלאומית.
בדרך החוצה דיברו האנשים בינם לבין עצמם ואמרו כי "הבחור הזה" נועד לגדולות ואין ספק שיום אחד הוא יהיה הנשיא הבא. אני זוכרת ששמעתי את הדיבורים האלה ורשמתי לי בפנקס שבמקרה הטוב, אמריקה תיתן לשחור הזה אפשרות לדבר, אבל תבלום את היכולת שלו לטפס יותר מדי גבוה: היא לא בשלה, היא לעולם לא תמליך עליה שחור, ועוד מישהו שבא עם עבר כל כך זר ולא מוכר. שנתיים לאחר מכן, כשכבר היה חבר סנאט, הוא הודיע בכיכר המרכזית בספרינגפילד אילינוי שהוא מתמודד לנשיאות: אכן קפיצה מהירה, בלתי צפויה.
חשבתי לעצמי: הנה, מגיע עוד מועמד שחור חדור אמביציה, שיבין מהר מאוד כי מועמד שחור לנשיאות באמריקה השמרנית, הגזענית, לא יכול להיות יותר מאשר קוריוז. אבל ברק אובאמה היה הכל מחוץ מבדיחה. בימים ההם החלטתי לתעד את האיש ובעיקר את התופעה. את המפגש בין אמריקה המכונסת בתוך עצמה לבין זה שבא לטלטל אותה. הלכתי אחריו לניו המפשייר ואיווה, ואחר כך לשיקגו: הוא לא עשה פוליטיקה עם שומעיו; הוא עשה איתם אהבה. הוא גרם להם להתגעגע, והם אפילו לא ידעו להגדיר בדיוק למה. הוא הציב מולם את המראה כמו שאל: האם תוכלו לסרב לי רק בגלל שאני שחור? תביטו קודם במה שיש לי להציע. ולראשונה, כאשר מועמד שחור מבקש את תשומת הלב של אמריקה הלבנה, הם היו מוכנים להגניב בו מבט ועוד מבט - עד שנישבו. אמריקה הליברלית, הדמוקרטית התאהבה. היא נסחפה. עורכי הסקרים, שראו איך הוא עוקף את הילארי בסיבוב, לא האמינו וחשבו שהמודלים הסטטיסטיים שלהם קרסו.
הספר הזה, "אובאמה: יש לו חלום", הוא לא ביוגרפיה של אובאמה. זהו סיפור מסע לתוך אמריקה ברגע בו היא צריכה להסתכל לתוכה ולהחליט אם כבר הצליחה לרסק את הדעות הקדומות שלה ולבחור נשיא מסוג אחר. היה זה מסע מרתק שחשף בפניי את אמריקה במלוא הדרה, אבל גם את כל סך פחדיה מהאיש השחור שהצליח להלהיב אותה, לרגש אותה אבל גם עורר בה את כל הסודות האפלים. הצטרפתי למסע הזה כמתבוננת המתעדת את אוסף האסוציאציות וחיבוטי הנפש שמעלה מועמד פוליטי מהסוג הזה, כאשר הוא מנסה להתחבר לאמריקה.
כאשר יכבו את האורות ב-4 בנובמבר ויתחילו לספור את הקולות, יתברר אם היתה זו פנטזיה של מתמודד מלהיב, שמראש לא היה לו סיכוי לנצח באמריקה הלבנה, הדוממת, זאת שאיננה בנויה עדיין לעכל את הזר בתוכה, או שברק אובאמה הצליח לעשות מהפכה ולרשום פרק חדש בהיסטוריה. בשני המקרים, אמריקה תהיה אחרת.
אם המהפכה של אובאמה תושלם והוא ייבחר לנשיא השחור הראשון בארצות הברית, יהיה זה השלב האחרון במלחמת האזרחים האמריקנית. אבל כבר ברגע שבו ניתנה לבוחר האמריקני האפשרות השווה לבחור בין לבן לשחור, בין ברק אובאמה ובין ג'ון מקיין, המועמד הרפובליקני, התחוללה מהפכה באמריקה, מהפכה שהרעידה את אמות הסִפּים.
בלילה ההוא בסיינט פול היה נראה כי המפלגה הדמוקרטית התבגרה באחת. במידה מסוימת אפשר לומר שאמריקה היתה מוכה בשיגעון טוב, שנשא עמו ניחוחות מהפכניים ותחושה כי למרות הכול וככלות הכול, אמריקה היא עדיין המקום היחיד בעולם שבו הכול באמת אפשרי. המפלגה הדמוקרטית העדיפה להעמיד בראשה פוליטיקאי חסר ניסיון, שחור, נשוי לאישה שחורה ואב לשתי בנות שחורות. זה בערך כמו שלקראת חג המולד תחליט אמריקה כי סנטה קלאוס, חביב הילדים המחלק להם מתנות לחג יסיר את זקנו הלבן ויהפוך לסבא שחור וחייכני עם רעמת שיער מקורזלת. משהו עמוק מאוד השתנה בחברה האמריקנית ביום שבו היא נתנה הזדמנות שווה לאובאמה מול מקיין.
אמריקה מאוהבת (צילום: AP)
בחירתו של אובאמה מלמדת כי חל שינוי עמוק לא רק בקרב האוכלוסייה הלבנה אלא גם בקרב השחורים. אלה לא ראו בברק אובאמה חלק אינטגרלי מהם: הוא לא נצר למשפחה של עבדים, בעיני רבים מהם הוא אפילו לא אמריקני שחור אלא בן של אפריקני מקניה. אובאמה אינו בשר מבשרה של הקהילה השחורה בארצות הברית: הביוגרפיה שלו היא לא רצף של קיפוח. אדרבא - הוא התחנך בבתי ספר פרטיים יוקרתיים, וברוב שנות ילדותו וצעירותו גדל אצל סבו וסבתו הלבנים, הוריה של אמו. הוא התבגר בתוך משפחה לבנה שגוננה עליו מפני אפליה ובידוד. הוא לא גדל בגטאות השחורים, לא למד בבתי ספר עלובים חסרי תקציב. בתחילה היו השחורים מהוססים: עבור חלק מהם הוא היה בן תערובת, לא שחור. הם חששו שברצונו לשאת חן בעיני הלבנים יפקיר את המאבק שלהם. רבים מהם אמרו כי יהיו מוכנים לתמוך בו רק אם יצליח להוכיח קודם כול שיש לו סיכוי להיבחר אצל הלבנים. והוא הוכיח.
לראשונה הוא נבחר במדינת איובה, מדינה בעלת רוב לבן. זאת היתה יריית הפתיחה של המרוץ, ואחרי שניצח שם החלו השחורים להצביע עבורו בהמוניהם. ולא זו בלבד: לראשונה בתולדות הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית נרשם שיעור הצבעה גבוה כל כך של מצביעים שחורים: הם יצאו לקלפיות למענו. עם זאת, אובאמה הוא בהחלט לא מועמד של שחורים. השחורים בארצות הברית מהווים בסך הכול 15-13 אחוז מכלל האוכלוסייה. אם היה משיג רק את קולות השחורים הוא אף לא היה מתקרב לניצחון.
למפלגה הדמוקרטית היה בעבר מתמודד שחור לנשיאות, המטיף ג'סי ג'קסון: הוא התמודד פעמיים במפלגה הדמוקרטית. ב 1984 הצליח להשיג 450 צירים, ב 1988 התמודד שוב והשיג 1,200 צירים, אבל בשתי הפעמים פרש מהמרוץ כי הבין שלא יוכל לנצח. "אמריקה עדיין לא מוכנה," אמר ג'קסון לפני שירד מהבמה. אובאמה הצליח לקבל את רוב הקולות הלבנים שלו בעיקר בקרב צעירים, אלה שיצאו להצביע לראשונה, וכמוהו היו משוחררים מתסביכי העבר של יחסים טעונים בין שחורים ללבנים בארצות הברית. עבור הצעירים, העבדות והאפליה הן היסטוריה, וכשהם הלכו להצביע בעד אובאמה הם עשו זאת כי הוא נתפס בעיניהם כמנהיג ראוי. הם כינו אותו "קוּל", ובתרגום חופשי לעברית - "גזעי". עבורם הוא היה אחר, מגניב.
וזאת בעצם המהפכה האמיתית: רוב אלה שהצביעו בעד ברק אובאמה עשו זאת לא משום שהוא שחור ולא על אף שהוא שחור. הם פשוט ראו בו את המתמודד הטוב מבין כל האחרים.
80 קילו של אמביציה
המפלגה הדמוקרטית בחרה פוליטיקאי שהוא במידה רבה תעלומה. יודעים עליו שהוא ניחן בכריזמה כובשת ובכושר התנסחות פנומנלי. הוא יודע לסחוף קהל כשהוא מדבר באוקטבות של מטיף בכנסייה, שמתערבבות בטונים סמכותיים של פרופסור גאון באוניברסיטת יוקרה.
המפלגה התמכרה לאיש שהוא 80 קילו של אמביציה, עטוף בחליפות גזורות היטב של הידועים מבין האופנאים האירופים, שכמו נחת על אמריקה מעולם אחר. היא העדיפה אותו על פני הילארי קלינטון, שנשאה את השם הכי מותגי בפוליטיקה האמריקנית, בעלת הבית של המכונה המשומנת של המפלגה הדמוקרטית, האישה שהיתה חשופה לעין הציבור במשך 30 שנה, אשתו של מי שהיה נשיא ושהפופולריות שלו הרקיעה שחקים כאשר עזב את הבית הלבן, לאחר שמונה שנות כהונה מוצלחות.
המפלגה הדמוקרטית העדיפה להעמיד בראשה סנאטור זוטר, שחור, ששיווק את עצמו בקול באריטון כנביא השינוי לאמריקה, ולא את הסנאטורית שהניפה את דגל הניסיון האישי והיכולת להביא פתרונות. זאת היתה החשמלית של אובאמה, שטסה במהירות אלגנטית וחדשנית בקצב המאה ה 21, חשמלית עמוסה בכותבי נאומים שהיו יכולים להיות משוררים, לעומת הקטר של הילארי, שנראה לידה כמו גורר רכבת מקרטעת בצבעים של המאה שעברה.
הסנאטור מאילינוי הציג את החלום האמריקני החדש שהיה מורכב מאלמנטים אחרים: כשהוא עמד על הבמה ונשא את נאום הניצחון שלו, בתודעה הקולקטיבית צפו ועלו, כמו בסרט נע, תמונותיהם של הדמויות שהשפיעו על עיצובו של המועמד. זאת היתה תערובת בלתי שגרתית: היו שם צ'ה גווארה, המהפכן האגדי יליד ארגנטינה, שדיוקנו היה תלוי שנים במשרדו של אובאמה באילינוי. היה שם קארל מארקס, שאת כתביו שינן אובאמה עוד לפני שהלך לקולג'. היתה שם מהליה ג'קסון, ששיריה היו במשך שנים עבורו כמו תפילה, וג'רמייה רייט, הכומר הבדלני שפעם היה חבר קרוב של אובאמה והמורה הרוחני שלו, זה שנתן לו את הכותרת לספרו: תעוזת התקווה, ובמהלך המרוץ מול הילארי התנער ממנו אובאמה אחרי שהתבטאויות קיצוניות של רייט כמעט הרסו לו את הקמפיין. והיו גם נלסון מנדלה, ג'ימי הנדריקס, ג'ון קנדי ומרטין לותר קינג, והיה גם מלקולם X, שבמהלך מאבקו האלים לביטול האפליה נגד השחורים התאסלם, ביקר במכה ולבסוף, שנה אחת בלבד אחרי שהגיע להכרה כי הדרך האלימה לא תניב תוצאות, הוא נרצח בירייה (המשטרה הרשיעה ברצח את תומאס קאלילי הייגן, שחור שהיה חבר בארגון הקיצוני "אומת האיסלאם". הוא ישב בכלא 20 שנה, שבמהלכן טען כי הוא חף מפשע).
שם אמצעי חוסיין, מתחרז עם אוסמה
מעולם לא העלה מועמד אחד לנשיאות את כל הגלריה הזאת ביחד. מעולם לא היה באמריקה מועמד לנשיאות ששמו האמצעי חוסיין, שאבא שלו היה בצעירותו רועה עזים, שמדבר אינדונזית שוטפת, שהוא אמנם נוצרי מאמין אבל אביו - כמו אביו החורג - היה מוסלמי. אחרי פיגועי ה 11 בספטמבר 2001 שיננה אמריקה לעצמה בבעתה כי מוחמד זה שם של טרוריסט וחוסיין זה שם של רודן צמא דם מעיראק או מאיזו מדינה עוינת אחרת במזרח התיכון.
לפני 9.11.2001 ארצות הברית לא ממש ידעה מה זה איסלאם. היא גם לא התעניינה. "אלה עם החיתולים על הראש", נהגו האמריקנים לכנות בבוז את תושבי פקיסטן או אפגניסטן. ברק אובאמה אינו מוסלמי, אבל שמו האמצעי הוא חוסיין: לא כמו ג'פרסון, שמו האמצעי של ביל קלינטון, או פיצג'ראלד, שמו האמצעי של ג'ון קנדי, שמות שיש להם צליל מעורר כבוד באוזן אמריקנית פטריוטית. כאשר מייקל דוקאקיס התמודד אהבו לומר באמריקה כי איש עם שם כזה לא יכול להיות נשיא ארצות הברית, זה פשוט לא ייתכן. בגלל הצליל. בגלל האסוציאציה. באמריקה קובע השם בדיוק כמו לובן השיניים הנחשף בחיוך של המועמד: פרטים כאילו שוליים שמעצבים את התודעה. ועכשיו נבחר למועמד מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות אדם ששמו האמצעי הוא חוסיין ושם משפחתו מתחרז עם שנוא נפשה של אמריקה: אוסמה.
סוחף את ההמון בברלין (צילום: רויטרס)
אם אדם הוא תבנית נוף מולדתו, כפי שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי, הרי שאת הנופים של ברק אובאמה אמריקה לא יכולה אפילו לדמיין: הוא נולד בהוואי, מדינה על אי קטן באמצע האוקיינוס השקט, הרחוקה יותר מארבעת אלפים קילומטר מהחוף של קליפורניה, וגדל באינדונזיה בבית שבו חיות המחמד של ימי ילדותו היו קרוקודילים ששחו בשלולית קטנה בחצר וקופים שקיפצו על עצי הבננה. יש לו שורשים בשבט לואו שבאפריקה וסבתא שנחשפה לציבור כמי שעוסקת רוב היום בקילוף קלחים של תירס כשהיא ישובה על שרפרף קטן בפתח בקתת החימר שלה, לא רחוק מניירובי.
גם ביל קלינטון נולד בעיירה קטנה, הופ, במדינה נידחת בשם ארקנסו. אבל עיירות כמו הופ יש הרבה ברחבי אמריקה. הונולולו, עבור רוב האמריקנים, זה מקום אקזוטי, מסתורי. על מי שבא מהונולולו קל לומר שאין לו ממש שורשים אמריקניים. כאשר לציר הונולולו מתחברות גם ג'קרטה וקניה, בעיני הרבה אמריקנים זה לא מייצר פרופיל של נשיא, מנהיג העולם החופשי, הפנים של המעצמה: זהו פרופיל של אאוטסיידר.
ובכל זאת בחרה המפלגה הדמוקרטית בברק אובאמה להיות המועמד שלה לנשיאות, סנאטור בקדנציה ראשונה, שהביוגרפיה שלו מכילה את התחנות הבאות: סיים בהצטיינות את בית הספר למשפטים בהרווארד ובשנת הלימודים השנייה שלו, כאשר היה בן 28, נבחר להיות עורך ביטאון בית הספר, הנחשב לאחד מכתבי העת החשובים והמשפיעים בקהילה האקדמית והמשפטית. לאחר מכן השתקע בשיקגו, עבד במשרד עורכי דין שהתמחה בזכויות האזרח ושם הכיר את מישל רובינסון, גם היא בוגרת בית הספר למשפטים בהרווארד, ומי שכעבור כמה שנים תהיה אשתו. העבודה במשרד עורכי דין לא ריתקה אותו והוא הפך להיות מארגן חבורות רחוב, שסייע לצעירים בשכונות להתנער מן הפשע והסמים ולמצוא עבודה.
מכירים דרך הספרים
לפני שהחליט לרוץ לסנאט של מדינת אילינוי (ברוב המדינות בארה"ב יש שני בתי מחוקקים מדינתיים - בית נבחרים וסנאט, כמו במערכת הפדרלית) פרסם את ספרו חלומות מאבי, שנועד במקור להיות ספר על יחסים בין גזעים באמריקה, אולם תוך כדי הכתיבה הפך להיות ספר אישי מאוד על צעיר בן לאם לבנה ואב שחור, המחפש את זהותו. הספר הפך לרב מכר רק כאשר נבחר אובאמה בשנת 2004 לסנאט של ארצות הברית, מועדון המחוקקים היוקרתי והחשוב ביותר בארצות הברית, שבו חברים מאה סנאטורים, שניים מכל אחת מ 50 המדינות. זהו הבית העליון של הקונגרס האמריקני (הבית התחתון הוא בית הנבחרים שבו 435 צירים, ובו ייצוגה של כל מדינה נקבע לפי מספר תושביה). אובאמה היה הסנאטור השחור השלישי בלבד בתולדות ארה"ב. עם היבחרו הוציא את ספרו השני, תעוזת התקווה. שני הספרים נמכרו היטב, וסייעו לברק ולמישל לפרוע את הלוואות הסטודנטים שלקחו בתקופת לימודיהם ולרכוש בית נאה ויקר בפרבר בשיקגו.אולי יותר מכל פוליטיקאי אחר הפך אובאמה להיות מוכר באמריקה בזכות ספריו. "לא אתפלא אם אנשים הצטרפו לקמפיין שלי כי הרגישו שהם מכירים אותי דרך הספרים שלי," אמר אובאמה כאשר התמודד מול הילארי קלינטון.
ואכן, אולי יותר מכל דבר אחר מה שהיה לאובאמה למכור הוא סיפור טוב. הוא השתמש בסיפור חייו כמוטיב מרכזי במערכת הבחירות שניהל: אם אדם עם רקע כמו שלי יכול להגיע לאן שהגעתי, נהג לומר, אזי באמריקה הכול אפשרי. אם ילד לאב קנייתי ואם לבנה יכול לגשר על הסתירות הפנימיות שבתוכו, גם מדינה מפולגת יכולה לעשות זאת. ואם אחד כמוהו קיבל הזדמנות באמריקה, הוא מחויב לפעול כדי שכל אחד יקבל הזדמנות שווה. לאובאמה היה חלום, ובמהלך הפריימריז הוא נתן לשומעיו להבין כי עתה הוא רוצה שכל אמריקה, שאותה הוא התחייב להצעיד בדרך שונה מקודמיו, תהיה שותפה לחלומו.
הסוקרים נדהמו: הוא עקף את הילארי בסיבוב (צילום: AP)
במהלך הקמפיין מול הילארי למד הציבור האמריקני עוד כמה דברים שלא ידע על אובאמה: הוא אוהב לאכול סלט מעלים של ארוגולה ודג על הגריל עם ברוקולי מאודה, אבל כאשר הוא מגיע לאזורים נידחים באמריקה שבהם מגוון האוכל מצומצם יותר הוא יתפשר על צ'יזבורגר. המשקה החביב עליו הוא תה אורגני המופק מתותי יער שחורים, שאותו לא ניתן להשיג באזורים היותר מרוחקים באמריקה. להרגלי התזונה שלו היתה משמעות מעבר לרצון לספק את יצר הרכילות: עלי הארוגולה החביבים עליו סייעו לבנות את התדמית שלו כאליטיסט, אנין טעם. בעיני אוהדיו זה נראה מדליק, ליריביו זה שימש כנשק להוכיח כי הוא מנותק מהציבור ויש לו גינונים מתנשאים.
אובאמה היה כל כך חדש בנוף הפוליטי של אמריקה והגיע לצמרת כל כך מהר עד שכל פרט שנראה לכאורה משני וחסר חשיבות עורר התעניינות עצומה: למשל, שבכל יום שבו התקיימו
פריימריז הוא הקפיד לשחק כדורסל בבוקר עם עוזרו האישי, ראגי לאב, "כי זה מביא מזל". שבכל בוקר, כאשר הוא בדרכים, הוא פותח את היום בחדר כושר, ובלילה לפני השינה הוא מעדיף לצפות בערוץ הספורט בטלוויזיה ולא במה שיש לפרשנים פוליטיים לומר בתוכניות האקטואליה. למדו עליו במהלך הקמפיין כי הסרטים האהובים עליו הם "קזבלנקה", "הסנדק" (1 ו 2 בסדרה) ו"לורנס איש ערב", וכשהוא מספיק לקרוא ספרים הם של טוני מוריסון או שייקספיר, לפעמים גם התנ"ך וכתבי לינקולן, אבל מי שהשפיע הכי הרבה על עיצובו היה הפילוסוף ראלף ואלדו אמרסון, הוגה דעות אמריקני חשוב מן המאה ה 19, בן למשפחת כמרים ידועה שבבגרותו נטש את הנצרות לטובת הפילוסופיה של הטרנסצנדנטליזם, שהוא נמנה עם יוצרי הזרם האמריקני שלה.
חיבורו של אמרסון, שאגב היה בין המתנגדים החריפים ביותר למוסד העבדות, "Self Reliance" ("הסתמכות עצמית") השפיע באופן מובהק על אובאמה, שקיבל את תורתו הדוגלת בשיפור עצמי והסתמכות האדם על הכוחות ועל האמת שבתוכו ולא על אחרים או על הסמכות הדתית, מתוך אמונה ביכולתו של האדם ליצור מגע עם כוחות והשפעות מעבר לטבע המוחשי.
הספר "אובמה: יש לו חלום" יוצא לאור בימים אלה בהוצאת "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
