על מהותה של היד הנעלמה

על הפוליטיקאים להתערב / רובי נתנזון

בעוד בארה"ב התעורר שיח ציבורי ער על הקשר שבין המדיניות הפוליטית של הממשל לסוגיות כלכליות מהותיות, הרי שאצלנו מסתמנת מגמה שונה. נבחרי הקונגרס שואלים בצדק רב שאלות קשות על תוכנית החילוץ הפיננסית ומשמעותה לגבי ציבור הבוחרים, אך אצלנו מתבטא האוצר באמירות על הצורך "להוציא את הכלכלה מחוץ למשחק הפוליטי". אמירה זו, כאילו הפוליטיקה מלוכלכת והכלכלה היא טהורה, לא רק מוטה ומטעה. היא מקוממת.

אין כאן קריאה לפריצת מסגרת התקציב על מנת לסבסד קצבאות המוניות, אלא קריאה למערכת הפוליטית להוביל פיתרון כלכלי חברתי לישראל ולאמץ תוכנית כוללת לצמצום העוני. יוזמת זכרון יעקב, שהחלה לפעול במסגרת מרכז מאקרו ב-2005 על מנת לגבש תוכנית כזו בדיוק, הגיעה למספר מסקנות ברורות בכל הנוגע לקביעת היעדים הכלכליים והחברתיים של ישראל.

המסקנה המרכזית היא כי מוקד הבעיות החברתיות והכלכליות בישראל מצוי בשוק העבודה. בניגוד לטיעון הרווח, כי העוני הרב בישראל הוא תוצאה של העדפת קצבאות על יציאה לעבודה, הרי שהעובדות מלמדות כי הגידול הרב ביותר בעוני נוצר דווקא בקרב משפחות עובדות. זו הסיבה שנדרשת מדיניות כלכלית פרו-אקטיבית, על מנת לצמצם את הפערים בתוך שוק העבודה, באמצעות סבסוד בעלי שכר נמוך, סיוע נרחב מזה המוצע היום למחפשי עבודה והשקעות רחבות היקף בחינוך.

כאשר ישנם למעלה ממיליון וחצי עניים גם לאחר תשלומי העברה ומסים, ברור כי הכלים הקיימים אינם מספיקים. אל מול חוסר התיאום בין זרועות הרווחה השונות, נדרש מערך ממשלתי אשר ירכז את סמכויות המשרדים השונים שעניינם טיפול במימדי העוני. כמו-כן, נדרש גיבוש של מדד עוני מעודכן אשר ייקח בחשבון קריטריונים נוספים להגדרת התופעה, כך שיכתיב מדיניות ממשלתית שהולמת את עומק העוני ולא רק את היקפו.

מה שנדרש מהזירה הפוליטית הוא, אם כן, להחליט: להחליט להעמיד את היעדים החברתיים בראש סדר העדיפויות במקביל לקביעת מסגרת תקציב המדינה. הדרישה להוציא את הכלכלה מחוץ לזירה הפוליטית משמעה לגזול מידיו של הציבור ונבחריו את ההכרעות המהותיות ביותר לעתידו. בניגוד להצהרות והאמירות של האוצר, מה שצריכים הפוליטיקה והפוליטיקאים לעשות הוא דווקא להיכנס לעובי קורת הכלכלה, ובאופן מיידי ואקוטי.

ד"ר רובי נתנזון, מנכ"ל מרכז מאקרו לכלכלה מדינית

האידיאולוגיה מעוותת את המציאות / דניאל דורון

מקובל שציבור ינסה לעצב את עתידו בעזרת אידיאולוגיה. הבעיה עולה כאשר בניסיון להתוות את העתיד מבלבלים בין משאלות לב, שאיפות והכרזת כוונות, לבין הסיכוי שלהן להתגשם במציאות.

קחו לדוגמא את התפישה האידיאולוגית על מקומה של הממשלה, קרי הפוליטיקה, בכלכלה. הסולדים ממתן חופש כלכלי מנסים לרסן את הפעילים במשק בחוקים ובתקנות רבות שהפוליטיקאים כופים בעזרת ביורוקרטיות בעלות עצמה. שונאי החופש הכלכלי הם לרוב אנשי שמאל, הטוענים שהחופש משאת נפשם הוא, והיו מתמרדים אילו הוצע לתת לביורוקרטיה ממשלתית להגביל את חופש היצירה. אך משום מה הגבלת החופש הכלכלי נראית להם, אידיאולוגית, הכרחית. על אף שפרושה הגברת כוח הכפייה של הממשלה, קרי הפוליטיקאים, הגורם לסיאוב הפוליטיקה והכלכלה, לחוסר יעילות כרוני ולשחיתות נרחבת.

חסידי ההתערבות הממשלתית מבלבלים לרוב בין משאלות ליבם לבין מה שקורה בהכרח במציאות. לפוליטיקה ולממשלה יש אכן תפקיד בכלכלה. ללא חוקי משחק הגונים ואכיפתם "איש את רעהו חיים יבלע". אך יש הבדל בין גיבוש כללי משחק ואכיפתם, משימה די קשה ומורכבת, שאפילו אותה אין הממשלות מצליחות לבצע בהצלחה רבה, לבין מעורבות ממשלתית במשחק הכלכלי. המעורבות הזו היא לכאורה ל"טובת הציבור" - שגם לגביה אין הסכמה כללית, כמובן, ואיש אינו יודע אפילו להגדירה כראוי - אך למעשה היא משמשת צרכים פוליטיים.

אפילו חסידי המעורבות מודים ש"נעשה שימוש ציני" על ידי מפלגות, הגורם ל"כשלים מערכתיים" ול"שלל עיוותים" - לשון נקייה לכישלונות המאסיביים של הממשלה בכל תחום שבו היא עוסקת, בביטחון, בכלכלה, בחינוך, בבריאות, במשפט, בניקיון המים והאוויר ובמה לא? אך הם מאמינים שהעיוותים הללו הם מקריים ולא תוצאה הכרחית הנובעת מעצם מהותם של גופים פוליטיים כמו הממשלה.

יש דוגמאות רבות לכשלים של כל הממשלות, שאילוצים פוליטיים מחייבים אותן לנהוג בניגוד לעקרונות כלכליים. כמה מאות מיליארדים כבר נשפכו על פיתוח הפריפריה או על המלחמה בעוני, ומה התוצאות? למרות זאת חסידי ההתערבות ממשיכים להאמין שיש בכוחה של הממשלה, אם רק יהיו לה כוונות טובות והנהגה ראויה, לפתור בעיות כלכליות מורכבות, כמו בעיית העוני, על ידי תוכניות חומש מוצלחות.

אפשר היה לקוות שנגמלנו כבר מהאשליה הזו שאפשר לתכנן משק מורכב; איך אפשר לתכנן משק, ועוד לחמש שנים, בשעה שאפילו תחזיות כלכליות פשוטות לשנה אחת אינן מתממשות לרוב? איך אפשר לדרוש סבסוד מאסיבי של בעלי שכר נמוך ועוד אמצעים דומים אחרי שהם הוכיחו את חוסר היעילות שלהם והנזק שהם גורמים?

הדבקות הדוגמאטית בפתרונות שווא ממשלתיים, מונעת מציאת פתרון מיידי לבעיית העוני. המונופולים השולטים בכלכלת ישראל מפקיעים את מחירי מוצרי הצריכה בשליש עד לחצי מעל לממוצע המחירים הבינלאומיים. אם ננהיג במשק תחרות אמיתית, עלות מוצרי הצריכה שעליהם מוציאים בעלי ההכנסות הנמוכות את מרבית כספם, תרד אולי בשליש או בחצי. כלומר כוח הקנייה של המשכורות העלובות יעלה הרבה, ומרבית העניים יעלו מעל לקו העוני בלי להגדיל אפילו את שכרם.

התחרות והורדת המחירים גם ירחיבו את הצריכה, כלומר ימריצו את הפעילות הכלכלית, ירחיבו את התעסוקה ויעלו את המשכורות, כפי שקרה בתחום הטלפוניה כשהוכנסה לתוכו תחרות. נבואות הזעם שהתחרות והורדת המחירים יביאו לפטורים מאסיביים של עובדים נתבררו כנבואות של מי שאינם מבינים כי התחרות והורדת המחירים ממריצים צמיחה שהיא הפתרון היעיל והמהיר, גם אם הוא אינו מושלם, לבעיית העוני.

אז כן, יש מקום לשיקולים פוליטיים בהקצאת משאבים ציבוריים, כלומר תקבולים ממסים לצרכים ציבוריים. אך רק בתנאי שההוצאות הן צנועות כדי שעלות המסים המממנים אותם לא תזיק למשק, ובתנאי שהמשאבים יוצאו באמת על מוצרים ציבוריים כמו בטחון או מימון של החינוך (אך לא אספקת חינוך בפועל על ידי המונופול הממשלתי המכשיל את מערכת החינוך).

הטיעון שתפקיד שהממשלה והפוליטיקה להחליט על "חלוקת המשאבים" במשק ולקבוע סדרי עדיפות לאומיים מבוסס על אי הבנה, כי במציאות אין "משאבים" היורדים כמן מן השמיים וכל שנותר לעשות הוא לחלקם בצורה מוצלחת (איך יחלקו, מי יחלק ובאיזה מחיר ומה יהיו התוצאות, על כל השאלות הקריטיות האלה אפילו לא חושבים).

יצירת "המשאבים" תלויה בתמרוץ אלה היוצרים אותם. רק השוק מסוגל, על אף התקלות והעיוותים הפוקדים אותו לפעמים, לעשות זאת בהצלחה. לראייה, רק כלכלות שוק שגשגו בצורה עקבית ומרשימה ביותר ואילו כל הכלכלות שבהם ניסו להשליט את הפוליטיקה על הכלכלה, כמו אצלנו, לא הצליחו לממש את הפוטנציאל שלהן, ופיגרו.

דניאל דורון, מנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי