סליחה מעאבד, מחילה מנטשה

שניים בא זכרם לפני בעשרת ימי תשובה אלה. הראשונה היא נטשה. נטשה עלתה לישראל בגיל שנתיים יחד עם הוריה. כמוה עשו יוליה ומרינה, איגור וולדימיר. הם באו לכאן מכוח חוק. הם למדו כאן בבית הספר היסודי ובתיכון. רובם למדו גם לימודים משלימים, מוסיקה או ספורט ולפעמים גם שניהם יחד. כולם, בלא יוצא מן הכלל, שירתו שירות מלא בצבא ההגנה לישראל והתערו כאן בחברה הישראלית. העברית כבר שגורה בפיהם כאילו הייתה זאת שפת אימם מבטן ומלידה. בבית הם עוד מדברים רוסית עם אבא ואמא וגם עם בבושקה (הסבתא) אבל הם קוראים עיתון יומי בעברית ולא ברוסית. הם מפארים היום את תעשיות ההיי טק כמו גם את הקתדראות באוניברסיטאות. עולים למופת. אנשים שכל מדינה הייתה מתברכת בהם ובשכמותם.

יש להם רק בעיה קטנה אחת. הם לא יכולים להינשא במדינתם, מדינת ישראל, לבחירי ליבם. הם כמובן חייבים בכל החובות האזרחיות החלות על כל אזרח ותושב כאן: בתשלום מסים, בשירות מילואים, בדמי ביטוח לאומי ועוד כהנה וכהנה, מלוא הטנא. בחובות הם שווים לנו; בזכויות, קצת פחות. את הזכות הבסיסית שקיימת, למיטב ידיעתי, בכל מדינה ובוודאי בכל מדינה שאפילו מתיימרת להיות דמוקרטית, הזכות להינשא למי שליבם חפץ – את זה מדינתם שלהם לא מעניקה להם.

שלא תהא טעות בידכם. אין מדובר כאן בכפייה שמדינת ישראל כופה על כל אזרחיה ותושביה להינשא רק לפי הדין הדתי ובטקס דתי. הואיל ונטשה ,חבריה וחברותיה מכונים כאן "חסרי דת" הרי שהם אינם יכולים להינשא כלל, לא בטקס דתי ולא בשום טקס אחר. בתעודת הזהות שלהם אין זכר לדתם וללאומיותם, ממש כמו כת מצורעים מבוזה ומנודה שחטאה היחיד הוא שבניה ובנותיה אינם "יהודים לפי ההלכה". שוב, נחזור ונדגיש: הם עלו לארץ לפי חוק השבות שמכוחו הם קיבלו, כדין, אזרחות מלאה במדינת ישראל. אלא שלפי ההלכה האורתודוכסית – ילכו ויינשאו טמאים אלה מעבר לים.

די היה ולו באדם אחד במצב כזה כדי שאמות הסיפים ירעדו. על אחת כמה וכמה שעה שמדובר בכמעט 5% מן האוכלוסיה בישראל. למעלה משלוש מאות אלף איש ואישה, נושאים את הסטיגמה המכוערת הזו שאינה מאפשרת להם להינשא לבחיר או לבחירת לבבם. אבל אנחנו ממשיכים כאן, בשוויון נפש לשלול מהם את זכות הנישואים. הם כמובן יכולים להינשא למי שליבם חפץ בחו"ל, אפילו בארץ שממנה הם היגרו לכאן. שם, ברוסיה, יאפשרו להם לממש את זכות האזרח הבסיסית הזו מבלי שיפשפשו בעברם ובמוצאם. אצלנו לא.

השני שבא זכרו לפני בעשרת ימי תשובה הוא עאבד. בדווי מן הנגב שלמרות הלעג מחבריו ומסביבתו הוא עשה מעשה והלך להתגייס לצה"ל. הוא שירת שירות צבאי מלא כגשש ביחידה מובחרת בפיקוד הדרום. משסיים את שירותו הצבאי – ביקש לחזור לכפרו ולבנות בו את ביתו אך כאן. אללי. הואיל ואין בכפרו, כמו בהרבה כפרים ערביים ודרוזים רבים, תוכנית מתאר, אין הוא יכול לבנות בו בית ולהקים משפחה. הלך ועשה את שעשו כולם ובנה את ביתו ללא רישיון. נזדרזו רשויות החוק והרסו לו את הבית עד יסודותיו ולא הותירו בו אבן על אבן. כי הרי זאת יש לזכור. במדינת חוק אנו חיים!

אמנם על אלה הבונים מאחזים בשטחי כיבוש החוק אינו חל ואלה רשאים לבנות לעצמם כמו גם להרוס לזולתם ככל העולה על חפצם. גם למספר ניכר של קיבוצים ומושבים שהקימו כאן קניונים ומחסנים, אולמות שמחות ושאר דברים שונים ומשונים מותר לבנות ללא היתר וללא רשיון ואין איש מהן אפילו לחשוב על הריסה. אבל לבדווי אסור. איך אמר לו חברו במסגד: "לא אמרתי לך שככה זה אצל היהוד? בצבא –אתה קרבי אבל אחריו – אתה עוד ערבי..."

רציתי מאוד לבקש גם מנטשה וחבריה וגם מעאבד וחבריו סליחה, מחילה וכפרה, אבל איני יכול. וכל כך למה? כי סליחה, לטעמי, ניתן לבקש רק אחרי תיקון העוול ואנחנו רחוקים כרחוק מזרח ממערב מתיקוני העוולות האלה ושכמותן. אנחנו תמיד מוכרים את זכויות האזרח הבסיסיות ביותר תמורת שלטון, כנגד שררה, בעבור הבטחות סרק לשלום מדומה שכולנו יודעים שלא יתגשם. בישראל – הזכויות הבסיסיות הן הסחורה הזולה ביותר במקח והממכר הפוליטי. ולכן נותר לי רק להתבייש. בושה וכלימה שזוהי מדינתי.