שיטת שָקְשוּקָהון
כמעט לא שמנו לב איך העולם הפיננסי השתלט על שפתנו. "מנוף" הוא "מנוף פיננסי"; "מוצר" הוא "מוצר פנסיוני" ו"תמר" היא קופת גמל. עת להשיב לשפה היצרנית את כבודה
זה הגיונו של הקפיטליזם: להפוך כל דבר גם אם לא נועד לכך לעסק המשיא רווחים. כך הופך הספורט לביזנס, התרבות לביזנס והלימודים לביזנס. אין עוד "הדבר כשלעצמו" – ספורט לתרבות הגוף; תרבות להעשרת הנפש; לימודים למען הדעת: "הדבר" הוא רלוונטי לפי שורת הרווח שהוא מותיר – למנהלים ולבעלים. רווח גדול עושה "דבר" לחשוב; רווח קטן מלמד ש"הדבר" זניח. החיים זה "ביז".
זה בוודאי נכון לעולם הפיננסי. הבנק, המספק רווח לבעליו, הוקם כדי לשרת את המגזר היצרני; "לייעל" את תהליך הזרמת ההון. הוא קם גם בשירות המערכת היצרנית, לא כמטרה לעצמה; כך גם חברות הביטוח; כך קרנות הפנסיה. הן נועדו לבטח את רכושנו ואת עתידנו; לתת לנו שירות במחיר הגיוני. נכון, גם לעשות עלינו קופה, אבל לא רק.
מתן שירות אין פירושו להפסיד. זהו "ביזנס" שנועד לאפשר ל"עולם המעשי" להתפתח, להתקדם, לחוש ביטחון. הוא נועד לסייע לו ולהנות ממנו, לא למצוץ את לשדו או להכריעו. השירות הוא אמצעי לתכלית, לא מטרה לעצמה.
אלא שהיוצרות התהפכו. בלהט הביז הפכו כלי העזר לאדונים.
משכנתא כאמצעי לרכישת בית, הפכה בסיס להלוואה שהפכה בטוחה לעוד הלוואה ועוד הלוואה, תוך בניית מגדל פיננסי שראשו בשמים. ביטוח שנועד לבטח, המציא סיכונים כדי לבטחם וכדי לבטח את הביטוח, בתעשייה המייצרת כסף מכסף. התהליך הזה נעשה כה דומיננטי, עד שהוא השתלט גם על השפה שאנחנו דוברים; שהרי שפה מגדירה אופן חשיבה. כך אנחנו מגלים שעוד ועוד מונחים "יצרניים" נכבשו על-ידי שפת הפיננסים.
"מנופים" אינם עוד רק מכשירים - מנוע ומבנה מממתכת - המרימים משאות כבדים. מנופים הם "מנופים פיננסיים", אותם סכומי כסף המשמשים בטוחה להלוואה שעל גבה ניתן עוד אשראי ועוד הלוואה. זהו "מנוף" ההופך דולר לאלף דולר בהקשת מקלדת, ולעתים גם להיפך.
"מוצרים" אינם עוד רק דברים בני מגע או מישוש, מהווים חלק מצרכינו; מוצרים הם גם "מוצרים פיננסיים", "מוצרים פנסיוניים", "סטרקצ'רים", מניות ועוד כיו"ב. רוב תכליתם היא עשיית קופה מְכמעט לא כלום, תוך הפיכת האזרח למהמר בעל כורחו.
וישנן גם "גדיש", "קמה", "תמר" ו"אילנות", שאינן שייכות לשום חג אסיף, כולן קרנות פיננסיות ששאלו-גנבו שם יצרני ועטו אותו על עצמן בתהליך שבו משתלט הטפיל על מקור היניקה שלו ומכריעו. "אילנות" שבבנק נעשתה חשובה יותר מעצי השדה. תנובה כבר איננה תנובת השדה, שהרי תנובת הנדל"ן גדולה בהרבה. ולא ייעדר מקומם של "האנליסטים", שהערכותיהם נשמעות יותר כפרק קריאה בקפה מאשר ניתוח המבאר את המצב.
אירועים טראומטיים כמו המפולת בוול סטריט, נושאים עימם תקווה להתפכחות. אנשים מגלים את הסתירה העמוקה בין העולם המומצא – שנתמלא בבועות של כסף מהיר – לבין עולמם הריאלי. חלקם הרי נפגע אישית מן האירוע. קלונם של יהירי ה"וול סטריט" שהבטיחו שהם יודעי כל ושהאמת בידם - נחשף ברעש הקריסה. ה"אלים" נתגלו כעגל זהב.
הסיפורים על "גאות ושפל" בשוק הכספים ועל "מחזורי עסקים" כתירוץ למפולת, אינם יותר מניסיון נואל להציג את המחדל כ"תופעת טבע" ולא ככשל אימננטי של השיטה. כך גם הניסיון לנופף בקובה ובצפון קוריאה כעונש הצפוי למי שאיננו רוצה בקפיטליזם הנבזי הזה.
תהליך הקריסה הזה מעניק הזדמנות להכות על הברזל בעודו חם, לפני שיקומו חכמים חדשים ויסבירו שהשיטה עובדת, אלו רק כמה ממזרים שיצרו "כשל נקודתי". מה שקרס הוא עולם מושגים שלם, מה שקרס הוא קונצפציה. בתהליך התיקון, אסור לשכוח את השפה. צריך להשיב לשפה היצרנית את כבודה, זהו חלק מן המאבק על התודעה. המנופים הפיננסיים, הווירטואליים, קרסו; עת לשוב למנופים הריאליים.
עזרא דלומי עובד במכון ממרי לחקר תקשורת המזה"ת
לפנייה לכתב/ת 
