שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יום כיפור: זכרונות מהמלחמה ופָלוּדֶה תפוחים

    אורנה נריה יוגב מספרת על יום הכיפורים של ילדותה, על מלחמת יום הכיפורים כחוויה מעצבת, על יום הכיפורים העכשווי של חייה – ומספקת טיפים להתאוששות מהצום ומתכון לפָלוּדֶה תפוחים, משקה פרסי לשבירת הצום

    עד שהתחלתי לציין את יום הכיפורים כהִלכתו, לפני כשלושה עשורים, לא ידעתי עד כמה הוא קשור באוכל, כמו כל החגים היהודיים בעצם. בבית הוריי, החילוני למהדרין, היה זה יום של התכנסות פנימית שקטה. בדומה לשכנינו במושב, לא צמנו ולא התפללנו, כי אם שקענו בשקט עמוק ושלֵו שכזה.

     

    הוריי, שעלו ארצה בעליית הנוער ועברו את נעוריהם, כל אחד לחוד, בקיבוצים ובפלמ"ח, התרחקו מאוד מהמסורת שעליה גדלו. עם זאת, חשה אמי תמיד צורך להתנצל על כך. בכל שנה טרחה והסבירה לנו מחדש שגם אחרי עלייתה ארצה הקפידה לצום, עד שחוותה בתש"ח את המצור בנגב. אחריו, בהשפעת לחצי הסביבה, הפסיקה. עוד סיפרה אמי על המשקאות שהכינו בבית הוריה בטהרן לסיום הצום, ביניהם בלטו משקה השקדים, האהוב עליה מאוד, ומשקה התפוחים, הנקרא פָלוּדֶה סִיבּ.

     

    מאחר ובמושב שבו גדלתי לא היה בית כנסת באותן שנים, נהגנו כולנו ללכת ברגל, אחר הצהריים, לבית הכנסת של שיכון הוותיקים באבן יהודה הסמוכה. האמהות שלנו נכנסו לעזרת הנשים ואנו, הילדים, שיחקנו בחוץ. מדי פעם הצצתי בסקרנות בפניהן של הנשים, ראשיהן עטופים במטפחות, שפתיהן ממלמלות בלחש ובעיניהן דמעות. היו אלה שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ורק כעבור שנים, התחלתי להבין שיום זה ודאי חיבר אותן לבית אבא ואמא, בגולה שנכחדה.

     

    כך עבר עלינו יום הכיפורים לארכן של השנים, עד לקו השבר של 1973. התחושה שמשהו חריג מתרחש התגנבה ללבי כבר בראש השנה, כשנפטר במפתיע אביה של זהבה, חברתי הטובה. כשנסעתי לנחמה בבית הוריה שבאשקלון, לא העליתי בדעתי שתוך ימים ספורים אשוב לנסוע באותו כביש, כשאֵקרא לשירות מילואים פתאומי.

     

    את אותו יום כיפורים ביליתי כרגיל בבית הוריי. אבי ז"ל, שהיה מצויד בחיישנים מיוחדים לזיהוי כל סכנה, הסתובב בחצר, בין העצים, כדרכו ביום זה. לפתע נכנס הביתה והודיע שמשהו אינו כשורה. מטוסים ומסוקים החלו מזמזמים בשמיים, מפרים את דממת החג, ובדיוק כשהאזנו לתקליט שוחר-שלום של ג'ואן באאֶז, הדליק אבי את הרדיו ומצא את שידורי ה-BBC, שכבר סיפרו אודות ההתרחשות הצבאית, שהפכה את חיינו על פיהם. תוך כדי כך, הגיעה גם שיחת הטלפון שהזעיקה אותי לשירות המילואים הראשון בחיי.

     

    אמי החווירה, אבי נכנס ללחץ והתחיל לחפש תחנות נוספות ברדיו, עד שגילה שגם קול ישראל החל לשדר. זרם בלתי פוסק של משאיות ומכוניות החל נוסע על הכביש הסמוך למושבנו ואני, כמו טייס אוטומטי, ארזתי את עצמי בזריזות ונסעתי בטרמפים לירושלים. על דלת חדרי במעונות הסטודנטים כבר חיכה צו 8, וכאילו הייתי מנוסה ובקיאה בחוויות מסוג זה, ארזתי תיק, שלתוכו דחפתי ברגע האחרון גם מצלמה, והתייצבתי בנקודה שנקבעה כמקום המפגש של היחידה. מצאתי שם מגוייסים ירושלמים רבים, צעירים ומבוגרים, חלקם היו מוּכּרים לי מהלימודים, מהעבודה ואפילו מהשירות הסדיר, ולא מעטים מביניהם נקראו למילואים הישר מבית הכנסת.

     

    כשכבר החשיך, הגיעו למקום המוני אזרחים, תושבי הסביבה, עם עוגות וקומקומים גדולים, שלימים התברר כי הובאו הישר מפְּלָטות השבת, מכשיר שטרם הכרתי בזמנו. רבים מהם היו לבושים בגדי חג ונעולים נעלי בד, הגברים היו חובשי כיפות, הנשים בכיסויי ראש, כולם מודאגים, דומעים, שותקים, וברכותיהם מלוות את עלייתנו לאוטובוסים. בקסטינה צויידנו במדים ובכל הנדרש, מסרנו באופן אוטומטי כתובת למקרה אסון (כך הגדירה זאת החיילת שמילאה עבורנו טפסים ומסרה לנו את הציוד) ואני נשאבתי ליחידת הקשר של אגד ארטילרי (חטיבת תותחנים) שמספרו עדיין חקוק בזכרוני. ביומיים הראשונים עבדנו מסביב לשעון, מתקינים מכשירי קשר על כל כלי שירד דרומה, ובלב תפילה ומשאלה לראות את אנשי הצוותים בעתיד, בריאים ושלמים. בסופו של דבר, באישון לילה, הצטרפנו לשיירת המאסף של האגד והשתלבנו בשיירה אחרת, אינסופית, שירדה לסיני.

     

    עייפה ומותשת ישבתי במשאית הנוסעת בעלטה הגמורה דרומה, ראשי צנח מיידית על כתפו של היושב לידי ושקעתי בשינה טרופה. באמצע הלילה, כשהגענו לצומת סעד, העירו אותי שותפיי למסע. על הכביש עמדו מתנדבים, תושבי הקיבוץ, שבישלו תה וקפה בדוודים גדולים וחילקו כריכים ועוגות. לא רציתי דבר מכל אלה ואז, יד נעלמה דחפה לידי שתי קלמנטינות, טריות, עם ריח וטעם שבאותו רגע, לפחות למשך אותו רגע, הפיגו מיידית את הפחד, הכאב, הדאגה והעייפות הנוראה שליוו אותי מאז צהרי יום כיפור.


    הבחורה היחידה. הכותבת, מוקפת בחבריה לצוות

     

    במשך ימים ספורים שכבנו תחת רשתות הסוואה בימים ופעלנו בלילות, עד שמישהו בפיקוד הבכיר קלט שיש בחורה בצוות ושלח אותי מיד הביתה. בשדה התעופה ברפידים עליתי על מטוס למרכז הארץ, שהתגלה כמטוס שהוביל פצועים לבתי החולים. האחות הבודדת שהיתה עליו הפכה אותי מיד לכח מסייע, וכך מצאתי את עצמי מטפלת בפצועים, ללא כל הכשרה או הכנה מוקדמת, מה שהתברר בדיעבד כאחת החוויות הקשות ביותר שלי מהמלחמה, שכואבת ממנה היתה רק אבדנם של חברים יקרים.

     

    אחרי המלחמה

    אפשר לומר שאותה חוויה פתחה אצלי תהליך, מאוד איטי, שגרם לי לחצות את הקווים ולהתקרב ליהדות מהסוג שלא הכרתי בבית. מצאתי מקומות ללמוד בהם, להשכיל, להבין ופה ושם לאמץ אל חיי. עשיתי הכל בהדרגה ובאיזשהו שלב גם התחלתי לצום ביום הכיפורים. עדיין לא ידעתי איך לעשות מה, ובעיקר כיצד להתארגן לארוחות שלפני ואחרי הצום, והחוויה לא היתה קלה.

     

    כשהכרתי את חמותי היקרה ואת מטבחה, גיליתי את הדרך הנכונה לנהל את ה"לפני והאחרי" של חג זה. וכן, זהו חג אמיתי, ולא יום אֶבֶל כפי שטועים לחשוב רבים. מנהג הוא, ואפילו מצווה, להרבות באכילה לפני יום הכיפורים ולאכול ארוחה חגיגית ממש. הסעודה הזו נערכת בשעות הצהריים המוקדמות, כך שיהיה מקום בבטן גם לסעודה המפסקת. על שולחנה של חמותי, שהיה מכוסה במפה לבנה וערוך במיטב הכלים, עלו דגים, כבדי עוף, קוסקוס ותבשילים בשריים וצמחוניים מן המטבח הטריפוליטאי, שהיו במתכוון בלתי-חריפים, כדי לא לעורר צמא במהלך הצום. דווקא הארוחה המפסקת היתה קלילה יותר: כל אחד טעם משהו משאריות ארוחת הצהריים, והתמקדנו במרק העוף הריחני והמופלא, שהגישה חמותי עם קוסקוס או עם רישתה, אטריות נהדרות מתוצרת בית. את הארוחה קינחנו בפירות טריים ולאחר מכן נסגר המטבח. הכל הוכנס לארונות והכיריים, מייבש הכלים והשולחן עצמו, כוסו במפות לבנות עד למוצאי החג.

     

    עם סיומו של הצום, על אף שניתן היה להסתפק בריכוז כלשהו של נוזלים ופחמימות שירגיע את הקיבה המשתוקקת ויחזיר לנו מהר את הכוחות, ערכה חמותי סעודה מבדלת / מתחלת מפוארת ועשירה. לשולחן עלו כל דברי המאפה הקבועים שלה: כְּעֶכּוֹת, שהן הביסקוצ'וס של הטריפוליטאים; בּוּלוּ, שהן לחמניות שמרים קטנות ועתירות ניחוח, שבבטנן טמונים צימוקים (או בגרסה המודרנית, חביבת הילדים, שוקולד צ'יפס) וגלילות ממולאות ריבה, בוטנים וקינמון, בנוסח שלא ראיתי בשום מקום אחר. היו שם גם שקדים ופיסטוקים, תמרים וצימוקים, אגוזים קלויים וריבות מתוצרת בית, שהוכנו לראש השנה, בעיקר מתפוחים ומחבושים. בקנקן מיוחד מפורצלן לבן, מעוטר בפרחים כחולים עדינים, הוגש קפה חם על טהרת החלב והסוכר, ולצדו קנקן תה ריחני. למרות הרעב, לא התנפלנו כלל על האוכל. באווירה נינוחה ישבנו סביב השולחן, לוגמים לגימות קטנות, טועמים כְּעֶכָּה, עם או בלי כפית ריבה, פיסטוק נכרך בצימוק, תמר מתמלא בשקד וננגס בעדינות, והלב מלא בתחושה נעימה של שלווה ושמחה. כעבור זמן מה קמו כולם ונרתמו לבניית הסוכה. היריעות והקישוטים הוצאו ממקום מחבואם וכולם עסקו במלאכה, מי בונה ומי מסתובב סביבו, משתובב ומפריע.

     

    בהמשך הערב, כש"מכת האנרגיה" הראשונית כבר חלפה והקיבה התעוררה, אכלנו משהו יותר "אמיתי". היו שהעדיפו שאריות מארוחת הצהריים של יום האתמול, אחרים בחרו במשהו קל יותר, אך גולת הכותרת נותרה מרק העוף, מלווה בקוסקוס או אטריות, מעשה ידיה המיומנות של חמותי האהובה, שתחיה.

     

    בשנים האחרונות אני עורכת את יום הכיפורים בביתי, וילדיי, שכבר פרחו מן הקן, מתקבצים ובאים לארוחת הצהריים שלפני הארוחה המפסקת. בעודי טורחת ומבשלת לארוחה המפסקת והמתחלת, אני מקשיבה לרדיו, שמביא, כמדי שנה, את סיפורה של אותה מלחמה נוראה. הפצעים שלא נרפאו נפתחים, הדמעות עולות, ולקראת סיום העבודה במטבח, סביב השעה שתיים בצהריים, נשמעת ברדיו התפילה "ונתנה תוקף", שהלחין יאיר רוזנבלום ומבצע חנוך אלבלק, אשר מביאה אותי לכדי בכי מטלטל.

     

    יום הכיפורים של פעם כבר חלף הלך לו. אותה שלווה תמימה של שיטוט בגינה, של ניחוחות הסתיו במושב, של ההליכה הארוכה לאבן יהודה, נעלמה לבלי שוב. ומה נותר? ניחוח הקלמנטינות הראשונות של הסתיו, שמעורר בי באחת את אותו רגע בלתי-נשכח מהמלחמה, את אותן קלמנטינות שנתנו בי כח לעמוד בדברים הקשים שבאו בהמשך אותה מלחמה, מציף אותי ומעלה דמעות חמות בעיניי.


    (צילום: מאיר פרטוש)

     

    רגע לפני פרידה, הנה כמה טיפים להתאוששות מהצום:
    • אל תתכננו להתחיל לבשל או לאפות במוצאי החג. כולם חלשים, כולל מי שאחראי בבית על הכנת האוכל. עדיף להכין הכל בערב החג ורק לחמם את מה שצריך, מיד בצאתו.
    • גם אם רעבים, אל לכם להסתער על האוכל. אם מוכרחים, שתו משהו מתוק וגשו לשטוף פנים וידיים ולצחצח שיניים. אחר כך כבר תרגישו הרבה יותר טוב.
    • חשוב לספק לגוף קודם כל נוזלים וסוכרים. העדיפו נוזלים מתוקים בטמפרטורה הכי נוחה עבורכם ומאפה או פרי יבש שיעורר את הקיבה הרדומה. אל תתפתו למאפה עשיר ושומני, שכן השומן מעכב את פירוק הסוכרים וספיגתם בגוף. בסעודה קלה זו, אפשר להגיש גם אבטיח, מֵלון או לפתן.
    • רחמו על קיבתכם ואל תפגיזו אותה בכמויות אדירות של אוכל, גם אם חלמתם על זה משך כל החג. לאחר אספקה ראשונית זו של נוזלים וסוכרים, קחו הפסקה לפני שתתחילו לאכול ארוחה של ממש.
    • אנשים רבים חשים חולשה וסחרחורת דווקא לאחר שטעמו משהו קל. הקשיבו לגופכם ואל תמהרו לקום לפעילות גופנית. אם אינכם חשים בטוב, עדיף שתנוחו.
    • קיבתכם כבר תודיע לכם מתי היא מוכנה לפעולה. זה קורה כחצי שעה עד שעה לאחר הטעימה הראשונית. אפשר לשבת ולאכול ארוחה שלמה, לא ענקית, שמורכבת ממאכלים עדינים. העדיפו בישול על פני טיגון, המנעו מתיבול דומיננטי והקפידו לספק לעצמכם את כל אבות המזון הנחוצים. מה יתאים? פחמימה עדינה כגון פסטה, קוסקוס, אורז או פירה, בתוספת מנה לא שומנית, לא חריפה ולא מטוגנת של עוף או דג. אפשר להוסיף מעט ירק מבושל (לא מומלץ להגזים עם סיבים תזונתיים בשלב זה) ולקינוח: לפתן או פרי טרי.

     

    פָלוּדֶה תפוחים - Faloodeh Sib

    המטבח הפרסי מציע סוגי פָלוּדֶה אחדים: את זה של התפוחים, הכרתי באחד ממוצאי יום הכיפורים אצל חברתי מֶהרי לביא מירושלים. אביה ז"ל חש תמיד צורך לסיים את הצום בכוס תה חם. עד ששטפו את הפנים ומזגו ושתו את התה, הספיקה אמה של מהרי להכין את הפלודה. מהרי מכינה את הפלודה במוצאי החג ומגישה אותו כמעט מיד.

     

    המרכיבים:

    תפוחי עץ, מכל זן

    מעט מיץ לימון, למניעת השחרה

    מים קרים כדי כיסוי

    קרח מרוסק

    מעט סוכר - לפי הטעם והצורך (תלוי במידת המתיקות של התפוחים)

    מעט מי ורדים אמיתיים

     

    אופן ההכנה:
    1. מקלפים את התפוחים ומגרדים בפומפיה גסה. מטפטפים מעט מיץ לימון למניעת השחרה.
    2. מוסיפים את יתר המרכיבים, מערבבים, מתקנים טעמים ומחכים כמה דקות. מגישים בכוס עם כפית, כך שניתן יהיה לשתות את הנוזלים ולאכול את התפוחים.

     

    גמר חתימה טובה!

     

    ליצירת קשר עם אורנה נריה יוגב לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איילת בן-יוסף
    בתום הצום
    צילום: איילת בן-יוסף
    מומלצים