שני חברים יצאו לדרך
מיקי לוין נסחפת עם מאיה בוסקילה, פיטר רוט נשבה בקסם של מאור כהן ואמנון ז'קונט בשיחה דמיונית עם חברו המנוח אורי אדלמן. אנשי תרבות מספרים על החברים הכי טובים שלהם
| פיטר רוט על מאור כהן |  | מיקי לוין על מאיה בוסקילה | | אמנון ז'קונט על אורי אדלמן | | עידו מוסרי על מיכאל מושונוב |
| ||||||
| טלי אורן על רועי בר-נתן | | גיא נתיב על ארז תדמור | | גיא מר על תומר יוסף | | |
אי אפשר היה שלא לשים לב לנער המסורבל אך עם זאת הכריזמטי ששהה במפגש חברים תל אביבי, אי-שם במאה שעברה. רוב החברים היו מוזיקאים שהתכוננו לערב להקות של בית הספר "עירוני א'". אני הייתי שכיר חרב חולוני בלהקת "הבן של השכן" והוא ב"זקני צפת". זאת היתה ההופעה הראשונה בחייו ואני הייתי שם.
בשנתיים שבאו לאחר מכן, התראינו בעיקר בהופעות אחד של השני וב"בונהם", הבר המיתולוגי. לאור העובדה שאיציק ליכטנפלד, מנהלם דאז, הציע לי לא פעם ללבוש חליפה ולהצטרף ל"זקנים" הנחתי שמאור קלט את כישורי כמוזיקאי, למרות ש"מוניקה סקס" עדיין לא היתה להקה שהכתה גלים.
אני, כמובן, נשביתי בקסמו וידעתי בתוך תוכי שעוד נעבוד ביחד.
אחרי הצלחת התקליט השני של "זקני צפת" היינו נפגשים, מקליטים יחד נסיונות ובעיקר לומדים ש"יש על מה לדבר".
כשחזרתי מניו יורק ב-97', לא יכולתי לבקש יותר מאשר לעבוד עם מאור. הייתי חסר עבודה, ללא להקה והוא בדיוק צבר מספיק שירים כדי להוציא אלבום סולו. הצטרפתי ל"זבובים" ובמקביל החלה עבודת נמלים על "טוב לנו יחד", כשאני בעמדת המפיק המוזיקלי.
זו היתה תקופה נפלאה, מלאת הרמוניה, פרגון, חברות, וצחוק מתגלגל שעולה עד היום כשאנו מופיעים או נפגשים. מאז היה ברור שנעבוד יחד כי טוב לנו יחד, וכך יצרנו את אלבום משירי בודלר ואחרים.
אצל מאור חברות היא ערך עליון ואגו לא נמצא במילון שלו. הצניעות אצלו בדם ולעולם לא נתקלתי בסיטואציה בה הוא איבד שליטה או משהו כזה. מאור יכול לשיר שירי פאנק, ארץ ישראל, ופרנק סינטרה ולצאת זמר זמר. יש לו יכולת ווקאלית מדהימה ונוכחות בימתית כובשת.
אף פעם לא משעמם בחברתו ולכן אני מייחל לעצמי שנמשיך להקליט ולהופיע עד סוף חיינו.
את מאיה הכרתי לפני כשמונה שנים כשהיא עוד לא היתה מוכרת. היא גרה בסמוך אלי ודרך חברה משותפת נפגשנו במקרה. הפגישה הזאת הניבה חברות יפה וחזקה ואני מקווה שלעולם לא תיגמר.
עוד כרווקות היינו קורעות את העיר, מבלות עד השעות הקטנות של הלילה ומסיימות את הבילוי בשיחות נפש עמוקות והרבה צחוקים. אני זוכרת שערב אחד מרוב שצחקנו נשבר הכיור שעליו נשענו. ככל שחלף הזמן, מאיה ואני צמחנו זו לצד זו כשכל אחת הולכת למקום אחר, אני לבניית קן משפחתי בשילוב עם קריירה בארגון אירועים ושיווק והיא הפכה לזמרת מפורסמת ומצליחה.
מאיה ומיה, בתה של מיקי (צילום: פאפא סוכנות צילום)
הייתי איתה לאורך כל הדרך לתהילה. אני זוכרת את ערב ההשקה הראשון שלה ואת הגאווה שחשתי כשראיתי אותה על הבמה כאילו היתה בת משפחה. הצלחתה כזמרת והפרסום המהיר שסחף אותה לא שינה במאומה את הקשר בינינו, נהפוך הוא, החברות שלנו רק התחזקה וידענו שיש לנו אחת את השנייה לטוב ולרע.
בתקופות משבר אנחנו בוכות אחת על כתפי השנייה, מתייעצות ומעודדות אחת את השנייה בחיבוק החם והמוכר שבין חברות. בחתונתי מאיה שרה את שיריה מהדיסק הראשון שלה, ולאחר מכן שתינו שרנו בדואט שיר שהקדשתי לבעלי.
לפני שהלכתי ל"אח הגדול" מאיה נתנה לי מספר טיפים שלא כל כך יישמתי כי נכנסתי לדמות מסויימת של הביצ'ית שאינה מייצגת אותי. פה טעיתי ולכן מצאתי את עצמי בחוץ. כשיצאתי פגועה מהתדמית שבנו לי היא היתה שם בשבילי ואמרה לי שרק הקרובים אלי יודעים שמיקי היא אדם כן, מלא חום, נתינה ואהבה ומי שצריך לדעת יודע זאת וזה מה שחשוב.
אנחנו נוהגות להיפגש לפחות פעם בשבוע לקפה או לבילוי בבר ופעם בחודש היא באה לישון אצלי ואנו מבלות עד אור הבוקר בשיחות נפש כמו בימים הטובים. מאיה מאוד קשורה לילדה שלי מיה ולכל משפחתי. כמובן שתמיד היו "נשמות טובות" שניסו לחבל בקשר בינינו בכל דרך אפשרית, אך מעולם לא נכנענו לרכילויות ולתככים.
מאיה מכירה את התכונות הטובות והפחות טובות שלי, כפי שאני מכירה את שלה, ולמדנו לקבל אותן ולסלוח. כמו בכל חברות, יש לפעמים גם ריבים ואם הטונים הופכים לצורמים מדי, אחת מאיתנו יודעת לומר "תדברי איתי מחר אחרי שתירגעי".
יש לנו הרבה מהמשותף כמו הנטייה להיות דעתניות, מפולפלות, לא מפחדות לומר את האמת בפנים, אוהבות את החיים בתשוקה כמעט מוטרפת לפעמים, משוגעות על אופנה, מוזיקה טובה ואיכותית, יודעות לחבק את החיים ולמצות אותם עד כמה שניתן.
לעומת זאת אנחנו שונות בראייה שלנו על בני זוג. מאיה מאמינה באהבה אולטימטיבית כמו באגדות, ואילו אני מציאותית ומאמינה יותר בחברות בין בני זוג ויודעת שהאהבה משנה את צורתה עם השנים כשיש ילדים ודאגות משותפות. היא סוחפת אותי בחלומותיה ואני מורידה אותה לקרקע המציאות.
מאיה היא כבת משפחה בשבילי ותמיד אדאג לשלומה וארצה בטובתה ומקווה ששום דבר לא יעיב על החברות הזאת או יקלקל אותה.
הוא נשאר בדיוק כפי שהיה: גבוה, לבוש ברישול, קירח. כדרכו, התכופף קמעה כשעבר בפתח הסוכה. "אתה מזדקן", אמר.
"אתה נשארת אותו אורי אדלמן".
"זה מה שטוב כשמתים. מה קרה שנזכרת בי?"
"אני נזכר בך הרבה. חסר לי טוב הלב המרושע שלך".
אדלמן גרד את פדחתו המוארכת: "אני מציץ בך יום יום. לא נראה לי שאתה סובל".
"מציץ בי? זה מה שאתה עושה שם?"
"כן, כמה אפשר לאכול שור הבר ולווייתן בלי חומוס?"
"זאת אומרת שאתה בגן-עדן?"
"נראה לך?" הוא גיחך, "אני בגיהנום, מנסים להחזיר אותי למוטב. ריפוי בפיסוק, קוראים לזה. אנחנו מקבלים אוכל טוב ותנאים משופרים ובתמורה צריכים לתקן שגיאות בספרים. אתה לא יודע כמה זה מתיש".
"למי זה נחוץ?"
"למלאכים. הם לא קוראים ספרות שאינה מושלמת".
"מלאכים קונים ספרים?" שאלתי.
"תתפלא. גם שם יש מבצעים: בגן עדן מוכרים ספר שני בעשרה שקלים..."
"והספר הראשון?"
"חינם".
"מה ההגיון?"
"בגן עדן אין הגיון. יש רק צדק".
"ואצלכם, בגיהנום, יש ספרים?"
אורי חייך: "לא צריך. אנחנו קוראים את הספרים ישר מהמחשבים שלכם".
"יש לכם סוס טרויאני כזה?"
"פגאסוס טרויאני. דגם שמיימי מכונף. יותר משוכלל מזה שתפסתם כאן".
אדלמן ז"ל וז'קונט. מחכה לו (צילום: יריב כץ, ארז ארליכמן)
"למה בעצם הגעת לגיהנום? לא עשית דברים כל כך נוראים כשהיית אתנו".
"החלוקה בין גיהנום וגן עדן לא עובדת כמו שאתם חושבים. זה יותר עניין של תדמית ושל יוקרה. גן עדן דומה קצת לרמת אביב ג': מגדלים, דשא ומרכז מסחרי אחד שמדברים בו בנימוס. הגיהנום - ממש שינקין. עשן, פקקים, המון בתי קפה ואין חניה. הייתי מועמד לגן עדן ובינתיים לימדתי את המלאכים במשרד הקליטה והמיון לעבוד על מחשב. באחד הקבצים מצאתי את רשימת הדיירים בגיהנום, והחלטתי להגיש בקשה. נמצאים שם בודלייר, בלזאק, פלובר, דוסטוייבסקי, וגם די הרבה משלנו: נתן אלתרמן, שכתב עכשיו ספר המשך ל'כוכבים בחוץ' בשם 'כוכבים בפנים', אלכסנדר פן, יגאל מוסינזון, טשרניחובסקי..."
"ביאליק?"
"גם".
"דוד אבידן?"
"הוא בגן-עדן, עם דן בן אמוץ. עונש".
"עגנון?"
"גם בגן עדן. בגלל פרס נובל. לא היתה ברירה".
"בטהובן?"
"כולם רבו עליו. בסוף חתם בגן עדן כי הבטיחו לו מכשיר שמיעה".
"מה עם מבקרים ספרותיים?"
"גן עדן. מעצר הגנתי".
"איך אתה מסביר שרוב האמנים הגיעו דווקא אליכם, לגיהנום?"
"אצלנו יותר מעניין. בדיוק אתמול היתה לנו הרצאה של ניטשה. הוא טען שאי אפשר להגיע לגדולה אמנותית מבלי לחיות את החיים במלוא עוצמתם, ומי שחי כך - נואף, שותה, מעשן לפעמים משהו, זולל, משוויץ, לפעמים גונב דעת. בגיהנום כל אחד מוצא את מה שהוא רוצה. יש לנו אפילו מחלקה מיוחדת לסופרי מתח ישראלים. בינתיים גרים שם רק דוד תדהר, אודי אשרי ואני".
"ובתיה גור?"
"היא התעקשה להתקבל למחלקת הספרות היפה. במשך הרבה זמן קיבלה סירובים וגרה במחלקת המעבר, אבל אחרי מה שסיפר עליה גדעון סאמט במוסף 'הארץ', קיבלו אותה על המיכסה של נפגעי אסון".
"מי עוד נמצא במחלקת הספרות היפה?"
"שלום עליכם, אפרים קישון".
"אבל הם נחשבו להומוריסטנים".
"רק על ידי המבקרים, וכבר סיפרתי לך איפה אלה גרים". הוא טפח על ירכיו הארוכות וקם, "טוב קבעתי לשחק שחמט עם ידידי טומי".
"טומי לפיד? גם הוא שם, אתכם?"
"כן, מחכה לדנקנר".
לא יפה..."
"למה לא? כל אחד שם מחכה למישהו, ובניגוד למה שנהוג אצלכם, כולם גם מגיעים. האמת, אודי ואני מדברים לפעמים על מה שנעשה יחד כשאתה תגיע. סוף סוף יהיה לנו עורך, ונוכל גם להופיע יחד בערבי ספרות, כמו פעם"
"לא, לא, לא. אני מוותר".
"אתה בן 60. הגעת לגיל שאפשר להתחיל. אני יכול לסדר לך מעבר מהיר, בלי כאבים. תלך לישון והופ - תהיה אצלנו".
"תודה, זה באמת יפה מצידך, אבל אני מעדיף לחכות".
"למה?"
"אני... אני לא חושב שאני כותב מספיק טוב כדי להשתלב אצלכם. תן לי עוד איזה 30-40 שנה להשתכלל".
מיכאל הוא חבר, חבר אמת. אחד שכולם רוצים להיות חברים שלו בזכות האישיות המקסימה שלו. נפגשנו לראשונה לפני כשנתיים בתיאטרון הקאמרי, כששיחקנו זה לצז זה בהצגה "יומן חוף ברייטון", מחזהו המרגש של ניל סיימון. מיכאל שיחק בהצגה את יוג'ין, הנער היהודי שטוף ההורמונים. אני נקראתי לתפוס את מקומו של מי שגילם את אחיו הגדול, סטנלי.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו: עמדתי ליד מזנון העובדים בתיאטרון והסתכלתי בלוח ההצגות, כשלפתע אני שומע קול קורא לי ממעלה הקומה השנייה, הקומה של חדרי השחקנים. "היי,אנחנו הולכים לשחק ביחד, אה?", מיכאל אמר בהתלהבות, ואני מיד נדבקתי.
מושונוב ומוסרי. כמו אחים (צילום: ענת מוסברג)
ההצגות הראשונות שלנו היו באילת ובדיוק כמו האחים בהצגה, גם אנחנו חלקנו חדר (במלון כמובן). כאמור, אני הגעתי כמחליף להצגה שכבר רצה ומיכאל עשה לי קבלת פנים מושלמת. הוא תמך, פירגן ועזר לי לעבור את הקפיצה לתפקיד בשלום. מאז נעשינו חברים טובים. את ההצגה, שירדה לא מזמן, הצגנו פעמים רבות ברחבי הארץ, וזה תמיד היה כיף. היו לנו הרבה סצנות משותפות, מצחיקות ומרגשות, וככל שהקשר בינינו בחיים הלך והתחזק, כך גם בהצגה נהנינו יותר ויותר לשחק יחד.
באותה תקופה גם מצאנו אחד לשני כינוי משותף - "פייס", מהמילה פאות ביידיש. מיכאל שיחק אז בסרט "תהילים" בחור דתי עם "פייס", ואנחנו הדבקנו זה את זה בכינוי. לימים אני קיבלתי את תפקיד מוטל בן פייסי החייט במחזמר "כנר על הגג", ומוטיב ה"פייס" רק הפך למשעשע יותר.
מאז,כמו בזוגיות מוצלחת, הכינוי עבר כמה גלגולים, והפך ל"קליי" ול"פלאי". מיכאל ואנוכי עברנו ביחד חוויות רבות, צחוקים, שיחות נפש, טיולי אופניים וטיולים רגליים ברחבי תל-אביב והרבה ארוחות משותפות. הוא אפילו הזמין אותי מספר פעמים לאכול עם משפחתו המקסימה. "ארוחות הבריאות", מיכאל מכנה אותן, בריאות הגוף והנפש. ובאמת, מיכאל טוב לבריאות.
במקצוע כמו שלנו, השחקנים, שיש בו כל כך הרבה עליות וירידות, ריגושים לצד אכזבות, נדיר למצוא חבר כמו מיכאל: אדיב, רגיש, תמיד נמצא שם, מעודד ברגעים הקשים, מרגיע ומכניס לפרופורציות ברגעי הסיפוק. חבר אמת כבר אמרתי? ואם זה לא היה מרגיש לי כבר פתטי, הייתי ממשיך להפליג במחמאות.
ועוד לא אמרתי מילה על הכישרון הענק שלו, שכבר מדבר בעד עצמו, לאחרונה מיכאל זכה בפרס אופיר על משחקו הנפלא והרגיש בסרט "איים אבודים". ואני, קצת כמו האח הגדול ב"יומן חוף ברייטון", גאה ונרגש בשבילו יותר מתמיד. מגיע לו - על השחקן שהוא והאדם שהוא, ואני מאחל לו שרק ימשיך לפרוח ולהצליח (גם עם הרכב ההיפ הופ המהולל "כהן את מושון" כמובן).
אני יודע שהוא כאן כדי להישאר ולהטביע את חותמו בגדול. לעצמי אאחל שתמיד נהיה חברים, ושנשתתף זה לצד זה בעוד המון פרויקטים, על הבמה ועל המסך. ולכם אאחל שאם במקרה עדיין לא מצאתם חבר כמו מיכאל, שתמצאו אותו בקרוב. מיכאל (פייס) הוא חבר. חבר אמת.
זה התחיל בצבא כשנתקלנו אחד בשנייה לראשונה. אני דיברתי. המון. ומהר. כל הזמן. רועי נשאר פעור פה ולא האמין שמצא מישהי שמדברת יותר מהר ממנו. מאז, לא נפרדנו. מצאתי את האח השני שלי והעובדה שאין בינינו קשר דם, היא מקרית ביותר. זה עניין של טעם זהה, התרגשות מאותם דברים קטנים, טלפתיה מטורפת והבנה אינסופית מבלי להצטרך להסביר או לדבר.
בר-נתן ואורן. אחים כבר 13 שנים (צילום: ענת מוסברג)
רועי מצליח ללמד אותי כמעט בכל יום משהו חדש: להתרגש מטקסטים של משוררים גדולים, לגלות תוכניות שוות ונוסטלגיות בערוצים נידחים, להבין שכושר ותזונה בריאה עושים כל כך טוב (את זה הבנתי. עוד מנסה ליישם. מודה שלא מצליחה כל כך), ולתת. כל הזמן לתת. רועי הוא הנתינה הכי גדולה שאני מכירה, רוחב לב ונדיבות שלא תמיד אפשר לתפוס. ולכן, כשמישהו פוגע בו, אני מוצאת את עצמי נפגעת יחד איתו.
החברות שלנו רצופת הפתעות והגשמת חלומות קטנים. עד לא מזמן, היינו משתעשעים ומתרגשים יחד ערב ערב כששיחקנו יחד במחזמר "אבניו קיו", חוויה שהתעצמה רק בגלל העובדה שרועי היה הפרטנר הצמוד שלי. אין כמו לעמוד על אותה במה עם החבר הכי טוב שלך, זה כמו להרגיש שאתה יכול לעשות הצגה שלמה בעיניים עצומות רק כי הוא שם לידך. זה לא קורה הרבה בתיאטרון.
בחנוכה הקרוב נעמוד יחד על אותה במה וננחה את פסטיבל שירי הילדים, הגשמת חלום ישן, משהו שלוקח אותנו לדבר ששנינו הכי אהבנו לראות כשהיינו ילדים. אז בעצם נשאר לי רק להודות לאלוהים או לאותו מפקד שהיה אחראי על הלהקות הצבאיות באותו יום לפני 13 שנה, בו נפגשנו באופן מקרי לגמרי, אבל כנראה כל כך לא מקרי.
ועוד משהו קטן, שאתם לא יודעים על רועי. אם הוא לא היה שחקן, הוא היה יכול להיות רופא גדול, פיזיקאי או מהנדס. עוד כשרון חבוי. ככה זה, כשיש לך ממוצע של 100.3 בבגרויות.
הפעם הראשונה בה פגשתי את ארז היתה בבית הספר התיכון ויצ"ו צרפת. זה התחיל בחידוני קולנוע הדדיים בכל הפסקה והתגלגל לכדי שיחות מעמיקות על הסרט הקצר הראשון המשותף שלנו. מכיוון שלא היתה לנו מחלקה לקולנוע בבית הספר, נאלצנו לדמיין הכל בראש ולצייר את הסרט במחברת רישום.
תוך כדי, האזנו לפסקולי סרטים וגזרנו באדיקות תמונות של סרטים מעיתונים, ומדי שבוע דירגנו את עשרת המובילים שלנו, משווים בינינו למי נתן כל אחד חמישה כוכבים ולמה. שנים מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי עם אותו ארז בגביע העולם בכדורגל 2006, מצלמים את סרט ה"דוגמה" הראשון שלנו באורך מלא, המבוסס על אותו סרט קצר שהגינו שנים לפני כן, ובעל אותו שם.
רוב הבמאים נוטים לעבוד לבד. בימוי בכלל, זו עבודה שנעשית בבדידות גדולה. אתה לוקח את ההחלטות שלך לבד וכולם סומכים עליך שהן יהיו ההחלטות הנכונות. לפעמים, ואני מרגיש זאת במיוחד במקרים בהם מספיק מבט אחד ביני לבין ארז כדי שנבין שאנו חושבים אותו דבר, זה יתרון אדיר לעבוד כצוות. זו האפשרות לתת זה לזה פידבק מיידי ממישהו שמכיר אותך ושאתה סומך עליו לחלוטין.
ב"זרים" עבודת הצוות היתה פשוט הכרחית. צריך רק לדמיין כדי להבין: שני שחקנים, אין תסריט ואימפרוביזציה במלוא מובן המילה בין אלפי אוהדי כדורגל בשדרה המרכזית בברלין. באופן טבעי יצא שכל אחד מאיתנו לקח את אחד השחקנים והנחה אותו או אותה איך להפתיע את השחקן או השחקנית ממול.
נתיב ותדמור. עבודת הצוות כפריבילגיה
מהר מאוד גילינו שהתרגיל הזה עובד מדהים. בתנאים הלא סטנדרטיים האלו, זו גם פריבילגיה להיות מסוגל לחלוק עם מישהו בעיות מטרידות כמו שוטרים שרודפים אחריך במנהרות הרכבת התחתית של פריז, שחקנית ברונטית שמופיעה לצילומים בלונדינית בלי התראה מוקדמת, הצורך להתמודד עם איסור מוחלט על הכנסת מצלמות ללוקיישן קריטי לצילום, האתגר שבעמידה מול סרבנות של ילד שחקן שבדיוק עכשיו החליט שהוא רעב ולא מוכן להצטלם עד שיאכל המבורגר, ועוד ועוד.
כמובן שבסיטואציות מתוחות כאלו לא תמיד הכל מושלם, ולא פעם מתעוררים בינינו קונפליקטים וויכוחים, אבל גם אז, נדמה לי שבסופו של דבר הסיטואציה תמיד יוצאת מורווחת מהם כי מתקבלות החלטות מעניינות על הסט שמביאות לתוצאות נפלאות על המסך בהמשך הדרך.
בחמש השנים האחרונות ארז ואני כותבים יחד גם את "הבן של אלוהים", הסרט המשותף הבא שלנו. במסגרת תהליך הכתיבה נסענו יחד לפולין למשך חודש כדי לערוך תחקיר על "יהודה" ו"פרץ", שתי הדמויות המובילות בתסריט. כשעובדים במשך זמן כה רב עם מישהו על פרויקט אתם חווים יחד הכל - מתח, שמחה, רגעי דכאון ומה לא, אבל אם יש כימיה בסיסית, היצירה היא מופלאה ובסופו של דבר הרמונית. המסע הזה קרב אותנו כיוצרים וכבמאים והיווה סוג של חוויה מחשלת, שגרמה לנו לעבוד טוב יותר יחד מבעבר.
את תומר פגשתי בפעם הראשונה, פנים אל פנים, כמה שנים לפני באג 2000, ב-96' או 97', חמוש באפרו וברזומה של קומיקאי גדול. זה היה באיזה ג'אם בחדר חזרות בדרום האפל של תל אביב, עם כמה חברים משותפים. נקלעתי לשם במקרה ומיד ידעתי שאני במקום הנכון. כל המגניבים, גיטרה, בס, תופים, חזק בג'מייקה ובפאנק. תומר בולט עם ים של כישרון, קול של זמיר, נותן בתופים בגיטרה ובצחוקים, סוג של קפיץ, פצצה חכמה, פרופורמר לפנים.
זו תקופה שבהסתכלות לאחור נראית לי חלוצית משהו, כנראה נפתחה שם איזו דלת מטפורית. סצינת הגרוב המקומית התחילה להתעורר והמוזיקה התפתחה, יותר ויותר מוכשרים הולכים ועושים את מה שהם באמת אוהבים, מתמסטלים ועושים מוזיקה, לא רק במקצבי הארבע על ארבע שטחנו אותנו כל שנות ה-90. סוף סוף יש ברמקולים ראגיי ודאב ורוטס והיפ הופ וברייק ביט ומה לא. אפילו ביום שישי יש מול המנזר באלנבי דראם אנ' בייס.
לתומר יצא דיסק בכורה. הופעות בג'ה פן ז"ל. שתי זמרות רקע יפות (עשר שנים אחרי הן מגה סלבס עמוק בקאנון). ג'חנון אצל ענת, מסיבות בדינמו והופעה ענקית בלתי נשכחת במועדון התיאטרון.
רק לימים הכרנו יותר לעומק, דרך בנו הנדלר הבסיסט שמנגן עם תומר כבר מהאלבום הראשון והאולפן שלו הוא תמיד קרקע פוריה לאיזה שיר חדש. בהמשך הדרך, אחרי ש"צוחקים מתחת לאדמה", הדיסק השני של תומר,
היה מוכן ומבושל היטב, תומר ביקש ממני להצטרף עם הסמפלר שלי להרכב, וככה במשך שנתיים חרשנו לסירוגין את הארץ: תומר, בנו - הבן הארוך, שאול עשת - הבן הקצר, שי (שיקליני) פרץ - הבן האבוד וכמובן הדוקטור, שהוא האבא, שזה כבר סיפור אחר. אפילו נתנו לפולניות בראש בהופעה בלתי נשכחת בפולין. ים חוויות, אנשים טובים, אחלה חברים.
בין לבין, תומר וה"בלקן ביט בוקס" כובשים את אירופה ואמריקה, מוציאים דיסק שני ומשדרגים את ההופעה שלהם לחוויה בלתי נשכחת. כבר ראיתי בבארבי, ראיתי בהאנגר ראיתי בברוקלין.
מי האמין שמגמת היבוא של אומנים ודי ג'ייז מחו"ל לארץ, תהפוך אחרי עשר שנים למגמת יצוא מרשימה של אמנים כחול לבן? יהודים וערבים טובים שכובשים לאט לאט את העולם כי המוזיקה שלהם בינלאומית, הרשימה ארוכה ואני מפרגן לכולם.
אז לחדור עם משהו קצת מאתגר למיינסטריים הישראלי זה אתגר, אבל להתמיד זה אתגר גדול עוד יותר. לפעמים יש לידנו קרוב משהו ממש טוב ואנחנו מתעקשים לקלוט את זה לאט.
תמיד התחברתי לאנשים שחושבים בגדול ומצליחים להרחיב את המסגרת הקטנה שלי, כאלה שמובילים ולא מובלים. תומר יוסף הוא אחד כזה. אם עוד לא קלטתם, קנו את הדיסק.
- ומי החבר הכי טוב שלכם? טקבקו ורגשו אותנו
