רגע, אני רק מתחילה

אמילי קרפל היא דיווה. בחיי העיתונאיים יצא לי לראיין לא מעט זמרות, אבל בכזו רכבת הרים סוערת עוד לא נתקלתי. זה התחיל עוד לפני שנפגשנו פיזית, בשיחת טלפון במהלכה הפגנתי בקיאות בחומר עם מילים מתוך השיר "משוגעת" ("הכספית שבמדחום / כבר עברה את האדום / בוא תמדוד לי את החום" וכו'). אמילי החזירה את הטובה כשעלתה לשידור ב"רדיו תל אביב" והקדישה לי את השיר ("אני רוצה להקדיש את השיר הבא לנמרוד דביר, שלמרות שלא נפגשנו אני מרגישה שיש בינינו חיבור רוחני").

משם זה המשיך בליווי לצילומי השער (התוצאות המדהימות לפניכם) וכמה ימים לאחר מכן בארוחה אינטימית במסעדת אורנה ואלה בתל אביב, במהלכה אמילי שפכה את סיפור חייה, טרפה לביבות בטטה, פרצה בבכי (!), נעקצה באף על ידי חרק מסתורי (כולל התנפחות) ולבסוף נמלטה בלי לשלם את החשבון (חפיף, סולחים). את הסשן שלנו סיימנו במסיבת לסביות סוערת, שבמהלכה הופיעה עם שלושה שירים וזכתה לחיבוק חם מהקהל ומאילנה שירזי.

אז מה למדתי משבוע הקרפלמאניה הזה? אחת, שכאמור מדובר בדיווה, ושתיים, שיש לי עסק עם בחורה שיודעת לעשות גוד טיים משובח, ממש כמו אלבום הפופ המתוחכם החדש שלה, "נמשים", שעושה חיל בימים אלה בחנויות.

סיפורה של קרפל התחיל בקנדה בשנת 80', שם היא נולדה לאם בעסקי האופנה ולאב מוזיקאי (אבי קרפל, מייסד להקות "העכבישים" ו"הסגנונות"). בגיל צעיר היא עברה לחולון, שם גדלה כעוף זר בסביבה סמי־עוינת ("אבל תמיד היו לי בנים שהגנו עליי"). היא התגייסה ללהקה צבאית לצד אפרת בוימולד ויהודה לוי ואחרי השחרור לא הפסיקה לעבוד, אבל תמיד ברקע - זמרת הליווי של ריקי גל, הופעה עם שלמה ארצי, כחלק מפרויקט "מטרופולין", שירים לפרסומות ועוד.

קרפל. הפכה למגה יפה ונכונה (צילום: אופיר קדמי)

במהלך השנים התחתנה עם המפיק המוזיקלי תומר אדם לנצינגר ורק לפני ארבע שנים, כשהחלה לרקום את אלבומה הראשון, החל התהליך שהביא אותה עד הלום. וה"הלום" הזה הוא בליץ תקשורתי שלא נראה כמוהו, כשבמהלכו אמילי מתראיינת לכל מגזין רענן ואתר אינטרנט צעיר והפכה, כמעט בן ליל, למגה יפה ונכונה 2008.

אנחנו נפגשים אחרי שקרפל מסיימת אודישן לתפקיד בסדרת טלוויזיה ("אף פעם לא עשיתי את זה, אבל אני חושבת שיש לי את זה. הלוואי הלוואי הלוואי שאתקבל"). אני, בינתיים, מעלעל באינספור הכתבות עליה - כולן, ללא יוצא מהכלל, דשות איפשהו בכך שמדובר בלייט־בלומרית שנזכרה באיחור להגיע לתודעה. "פריצה מאוחרת? 28 זה הכי מוקדם!", אמילי מתחילה לירות. "ריקי גל התחילה רק בגיל 38! 28 זה הכי לא מאוחר בעיניי. להפך. לקח לי זמן להתבגר".

את שמה לב שמאז שהוצאת את האלבום את בכל מקום?

"זה באמת נהיה מאוד אינטנסיבי. אני לא רגילה לזה. אני טיפוס מאוד סגור, של אולפן, יצירה, לא של השואו הזה".

די, שקוף שאת מתה על זה. ראיתי אותך בצילומים, מיד עברת למוד טיירה בנקס.

"לא, צילומים זה משהו אחר. להצטלם אני נורא אוהבת. אני מדגמנת מגיל שש סטילס ומסלול, ומאוד מכירה את זה. גם תכלס, כל כך משקיעים בך, איפור ושיער ובגדים, אז אני בוחרת ליהנות מהמשחק בברבי הזה. אבל הראיונות זה סיפור אחר, למרות שאני מבינה היום שזה חלק מהכל. יש את התקופות של האולפן, התקופות השקטות של ההתכנסות, הכתיבה, היצירתיות, ואז התקופות של הפם־פם־פם, כשמוציאים הכל החוצה.

ואם לא אעשה את זה, איך ידעו על המוזיקה שלי? אז אני מתראיינת כי אני חושבת על המוצר שלי, על הקריירה שלי. אבל אני נורא מפחדת כל הזמן שזה ייגמר, אז אני לא קופצת מעל הפופיק. בכלל, אני כותבת הרבה יותר טוב כשאני בחוסר הביטחון. יש משהו כל כך רגיש בתהליך הכתיבה, ואני גם בן אדם שמתרגש מכל דבר, וזה מזין אחד את השני. הפרנויות שלי, חוסר הביטחון, הרעש הפנימי, זה מה שעושה את המוזיקה שלי. נורא קשה לכתוב כשאתה בסדר, כשהכל מגניב. כשאני מבסוטה פשוט לא יוצאת לי המוזיקה".

אז את אומרת שהשירים שלך בעצם עצובים?

"בטח. הם הכי לא שמחים בעיניי. אני רואה בין השורות של השירים שלי בדידות נורא גדולה והמון עצב. גם גדלתי בבית מאוד מאוד עצוב. שלושה חודשים אחרי שנולדתי אח של אמא שלי נהרג בצבא וזה גמר את השמחה בבית. היה לנו גבול לאושר במשפחה. גם כשהייתי לכאורה נורא שמחה, משהו תמיד משך אותי למטה".

קרפל, שרק לא ייגמר לה (צילום: אופיר קדמי)

"גדלתי לתוך זה, לשכול. אני בן אדם מאוד מאוד עצוב בפנים, בן אדם שתמיד חסר לו. אני חושבת שבלי לשים לב, אני תמיד דואגת לשמר את המקום החסר. שלא יהיה טוב מדי, שתמיד יהיה משהו שימשוך אותי למטה. מלנכוליה כזאת. זה לא משהו ספציפי, אבל תמיד יש לי איזו משקולת שתאזן אותי, שתוריד אותי למטה".

אמרת פעם שחשבת על התאבדות בגיל 27.

"כן, זה היה לי בראש הרבה זמן, אבל זה כבר אאוט. היום הגיל הנכון להתאבדות הוא 34. אבל סתם, זה שטויות. זה נאמר בהקשר של האות ג'יי, כי כל הג'ייאים מתו בגיל 27 - ג'ניס ג'פלין, ג'ון לנון, ג'ימי הנדריקס, ג'ף באקלי. אבל די, אנחנו לא חיים ככה. אין היום כזה רוק'נ'רול בארץ".

ואת בכלל נשואה, אז אין מה לדבר על חיי רוק'נ'רול.

"מה זה קשור? אני עדיין יכולה לחיות רוק'נ'רול. אבל מה זה רוק'נ'רול? אנחנו פשוט חיים חיים רגילים. אני עושה סופר, לוקחת את סבתא שלי פעם בשבוע לעשות קניות כי מאז שסבא שלי נפטר קשה לה ללכת לבד, עושה לפעמים לתומר ולי פסטות. אבל כן, הרבה יותר נוח לחיות כשנשואים. תמיד הייתי אנטי־ממסדית, אבל באמת באמת אהבתי את תומר וידעתי שהוא האחד בשבילי, ועל חתונה לא חשבתי פעמיים. אנחנו נשואים כמעט ארבע שנים והחלטנו להתחתן שלושה שבועות אחרי שהתחלנו לצאת. זה היה ברור מההתחלה".

השניים הכירו ב־2004 במהלך קאוור שעשו לשיר "סרפינג און אה רוקט" של אייר. לנצינגר הביא את הרעיון, פנה לאמילי, ומשם התחיל הרומן הסוער שהוליד גם את האלבום, אותו הפיק לנצינגר בשיתוף המפיק ניר אוורבוך.

כיף חיים, לא?

"כן, ברור שזה הכי כיף. תומר הוא אהבת חיי. הוא יוצר איתי, אנחנו חושבים ביחד, עושים ביחד, מתקדמים ביחד. תשמע, זה לא פשוט לעבוד ביחד. שלוש שנים אנחנו בטירוף על האלבום הזה, כשהוא מלווה אותי בחיפוש. הוא לא רצה בהתחלה לעבוד איתי, אבל לא ויתרתי. לדעתי אין מישהו שיותר מתאים לזה ממנו. היום אני אומרת לו, 'אתה רואה, היה שווה שנעבוד ביחד'. אבל זה היה אינטנסיבי, שעות של עבודה באולפן. ותחשוב שזה היה רק שנינו. לא היתה חברה מאחוריי, כלום. זה הוא, ניר ואני".

מאיפה הגיע הכסף?

"שרתי בפרסומות, כמו של קוטקס. הקמפיינים האלה פרנסו אותי, וכל שקל שמתי באלבום. עד היום אני במינוסים מטורפים בבנק, הכי מרוששת. הדבר שהכי רציתי בעולם זה לעשות את המוזיקה שלי ואת כל מה שהיה לי שמתי בשביל זה".

ועכשיו, כשההצלחה הגיעה, לא מבאס את בעלך שכל תשומת הלב הולכת רק אלייך?

"מה פתאום? ניר והוא מקבלים הכי הרבה אהבה. הם מדהימים. אין דברים כאלה בארץ. אני מקווה שיהיה לו זמן לעבוד איתי על האלבום הבא".

אגב, אחרי חיפוש רציני לא הצלחתי למצוא שום ביקורות רעה על האלבום. די חסר תקדים, לא?

"דווקא היו קצת ביקורות שליליות. נגיד, מישהו אמר מה קשור אורחים כמו אסף אמדורסקי וסמי בירנבך באלבום פופ. אני מאמינה באלבום בטירוף, אבל זה גם מביך אותי, שם אותי במקום מאוד לא נוח".

כמה הוא מכר עד עכשיו?

"אין לי מושג. כסף? במוזיקה? כסף על מכירות של אלבומים? לא מרוויחים מזה כסף

. אדע על המכירות עוד שנה אולי. כל רבעון בודקים, שולחים דוח, מטפלים בזה. בינתיים אין לנו נתוני מכירות רשמיים. כשאמכור 20 אלף, כשיהיה לי זהב, אז אדע. בינתיים לא נכנס לי כסף מהאלבום".

אבל מהקמפיין לפוקס עם בר רפאלי ונועם טור, בו את שרה את שיר הרקע, בטח נכנסו כמה ג'ובות.

"כן, אבל זה משהו אחר. הדר גולדמן ממשרד הפרסום זרמון גולדמן חיפש בלדה שקטה לפרסומת, ראה את הקליפ של 'נמשים' בערוץ 24 ונדלק. הוא שמע את האלבום, התאהב בשיר שנבחר, תרגמנו אותו לאנגלית, וככה זה קרה. הכל התגלגל באמת מהאהבה לשיר, בלי להיפגש, בלי כלום. ממש טהור".

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס