עד מתי תספידו את הקפיטליזם
אם כל מי שנושא תפילת אשכבה לשיטה יספור כמה תפילות כאלה כבר נישאו לשווא בעבר, אולי נבין סוף סוף את טיבה
כששוקי ההון בעולם לוקים לפרקים ב"תסמונת דאון", והמשקיעים הקטנים והחוסכים הסולידיים אינם מוצאים את ידיהם ורגליהם (וגם את חלק מכספם), עולה כמעט תמיד שעתם של מחשבי הקצים והמספידים. זו שעתם של הדמגוגיה, הבורות, הפופוליזם והכותרות האפוקליפטיות. כך יכולות להופיע ב"ניו יורק טיימס" ובעיתונים חשובים אחרים בעולם ובישראל כותרות כגון: "חשבתם שכלכלת ארה"ב היא שוק חופשי טהור? חִשבו שוב", "השיטה קרסה" ו"הקפיטליזם לגווניו מת".
הבעיה הקטנטנה עם ה"גופה" (הקפיטליזם) המונחת לפתחנו היא לא רק ש"בר מינן" זה כבר זכה בחייו לתפילות אשכבה רבות, אלא בעיקר בכך שמישהו התבלבל קמעה וביקש להכניס לארון המתים גוף חי (קפיטליזם מעשי) שלבו פועם כתמול שלשום, או שהתעתד לטמון באדמה דמות וירטואלית (קפיטליזם טהור) שאיש כמובן מעולם לא ראה את פניה במציאות. העזרה ללוקהיד מרטין, הסיוע לקרייזלר, הסובסידיות והעירבונות לחברות התעופה אחרי 11 בספטמבר, הצלת איגודי החסכונות וההלוואות (שרק היא הסתכמה בכ-400 מיליארד דולר) – אלה רק מקצת מהמקרים שבהם נחלץ הממשל האמריקני בעבר לסייע לגופים פרטיים שנקלעו לקשיים.
במתן ההלוואה לג'יי.פי מורגן צ'ייס לרכישת בר סטרנס, בהלאמת פאני מיי ופרדי מק ובהקצאת כטריליון דולר (יחד עם מדינות באירופה מסתכמת ההקצאה בכ-3 טריליון דולר) – אין כל חידוש. אלה רק חוליות ספורות בשרשרת של חילוצים, הלאמות (שחוזרות ברובן ומופרטות) והתערבויות ממשלתיים בעתות משבר, ולא רק בהן, שכמעט תמיד לוו בהוצאות תעודות הפטירה לאותו "שוכן עפר" (קפיטליזם), שכעוף החול מסרב להשיב את נשמתו לבוראו.
אין ומעולם לא היה שוק חופשי טהור במציאות. המודלים התיאורטיים של נאמני הלֶסֶה פֶר (laissez faire) לא יצאו מהכוח אל הפועל, ובוודאי לא הועתקו ככתבם וכלשונם למשק כלשהו, גם אם היו בעבר מדינות שטענו זאת. ארה"ב אינה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ובוודאי לא ארץ הקפיטליזם הטהור. בדיוק כפי ש"כלכלת ביבי" מעודה לא שכנה תחת אותה כפיפה עם הדגם התיאורטי הזה, גם אם קפיטליזם וחזירים מדושני עונג שימשו בערבוביה במוחם הקודח של רבים, עד שעלה מתוכם הדמון הנורא: "קפיטליזם חזירי".
במציאות אין משק קפיטליסטי משולל רגולציה ומעורבות ממשלתית, וכל סטודנט לכלכלה שנה א' שלא נטרפה או נשטפה דעתו, יכול על נקלה לדקלם זאת. לפיכך, יותר ממתמיהה העובדה כי מ"גילוי אמריקה" זה בדבר מעורבות ממשל בוש במשק האמריקני מצוּוים חסידי כלכלת השוק להכין את התכריכים ל"שיטתם הנואלת".
ואפילו יש פן מביך בקביעה זו. הרי כמעט כל אימת ש"רדופי הקפיטליזם" נדרשים להעמיד חלופה ראויה לאותה "שיטה חזירית", הם מנפנפים במודל השבדי. ואולם לאסונה של טענתם, דוגמת המחץ הסקנדינבית היא בעצמה מודל קפיטליסטי מעשי לכל דבר ועניין. שכן מיסוי גבוה, מערכת רווחה מקיפה, מתן קצבאות נדיבות וכדומה עדיין אינם משחררים משורת הקפיטליזם. שבדיה, כשאר מדינות הרווחה (או הסוציאל דמוקרטיות) המערב אירופיות, היא וריאציה על אותו נושא (או שיטה) קפיטליסטי. ומה יכול להעיד יותר על בושתם של קוראי התיגר על הקפיטליזם, אם "האלטרנטיבה השפויה" הטובה ביותר העולה בחכתם היא לא יותר ולא פחות ממודל קפיטליסטי בעצמה.
ובאותו מודל שבדי נכסף, שנות ה-70 העליזות ורוויות הרווחה של אולף פאלמה כבר אינן בנמצא, למגינת לבם ולחוסר מודעותם של רבים ממצדדי המודל. שורת ההפרטות של השירותים הציבוריים, הורדת המס השולי והעידוד המסיבי של היוזמה החופשית של שנות ה-90 – מוסיפים עוד נדבך מעיק למסכת טיעוניהם הרצוצים של אלה שנפשם אליה כה נכספת.
החלופה לקפיטליזם בכל זאת נמצאת, אלא שמשכנה הוא הרחק מעבר להרי החושך, למשל בקובה, צפון קוריאה, מיינמאר (בורמה), ונצואלה, ובעבר הלא רחוק – בגוש הסובייטי. אלא ששם, בליבת גן העדן השוויוני, במקום שצדיקים גמורים כקסטרו, צ'אבס וקים ג'ונג-איל עושים לילות כימים לרווחת אזרחיהם, ניכר קושי של ממש באיתור מבקרי השיטה הרציניים יותר. ולא לחינם, מביני הדבר המעטים מקרב המבקרים, המזהים עצמם כסוציאל דמוקרטים, כמו הפרופסורים לכלכלה אבישי ברוורמן ואריה ארנון, נחרדים כמו מפני אש מקישור כלשהו לאותו "גן עדן שוויוני".
כך כמעט בכל ראיון עמם הם טורחים להבהיר שאינם שוללים חלילה את הקפיטליזם, אלא הם רק מבקשים לחולל תיקונים והתאמות בזן המוקצן (קרי, החזירי) שבו. ואם גם מהחברים הטובים הללו לא תבוא הישועה המתבקשת למספידים, מניין בכל זאת יבוא עזרם? אולי מניסיון להתחיל ולמספר את טקסי האשכבה לקפיטליזם, שלפחות יידעו כמה פעמים בשם (או בעזרת) אלוהים ה"מת" הזה קם מקברו.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
