הדבר הטוב הבא

קרקס צועני, אדמירלים רוסיים או נוצות תוכי – אלה הן רק חלק מההשראות השונות והמשונות שמולידות פריטים ביזאריים שעולים אחר כך על המסלול ויוצרים היסטוריה. מי ממציא את הטרנדים ההזויים האלה בכל עונה מחדש, ומאיפה נשאבים הרעיונות שעליהם הם מבוססים? התשובה הרבה פחות ספונטאנית ממה שהיית מצפה. מאחורי לוחות ההשראה של מעצבי־העל עומדות סוכנויות חיזוי (הכי ביון שיק!) שמנפקות תחזיות טרנדים לכמה עונות ולוקחות את עצמן מאוד ברצינות.

כדי לבנות את התחזיות, הסוכנויות שולחות צוותים ליעדים אקזוטיים ברחבי העולם, ואלה בוחנים במיקרוסקופ כל תו ותו באורחות חייהן של האוכלוסיות המאגניבות שחיות במקומות האלה. הצוותים שמזלם לא שפר עליהם נשלחים אחר כבוד למקומות "משעממים" יותר כמו בירות האופנה ניו יורק, פריז ולונדון, או למעוזי הסטריט העולמיים דוגמת ברלין, טוקיו, אמסטרדם וברצלונה, ונאלצים גם הם להתעמק בכל היבט אסתטי אפשרי של הסצנה המקומית.

את רשמיהם מתעדים הצוותים בתמונות ובדוחות מפורטים, שמהם נשלפים בהמשך רעיונות שיוכלו לקרום עור וגידים לכדי טרנדים של ממש. בכל רעיון כזה מושקעת אז עבודת מחקר מעמיקה על מנת להשיג תמונה מקיפה ואותנטית יותר של הטרנד הפוטנציאלי. אחרי סינון ומיון של הטרנדים האפשריים, מחלקים מנהלי הסוכנויות את אלה הנבחרים, כלומר אלה שיש להם הכי הרבה סיכוי לתפוס ולהיות מסחריים, לפי עונות, מאגדים אותם בתמה כללית ומוכרים אותם לבתי האופנה המובילים. גם שאר המעצבים נהנים מהמסקנות של הסוכנויות, שמתפרסמות בהמשך במגזינים מקצועיים של חיזוי טרנדים. העבודה הכי שווה בעולם? יכול מאוד להיות.

 קולאז': רויטל בנעים

מחתרת הקטיפה

כמו בכל תחום, גם בין חזאי הטרנדים יש היררכיה פנימית, ומעל כולם ניצבת בגאון הכוהנת העולמית, לידביי אדלקורט. אדלקורט, שמכונה בתעשייה בפשטות דיוותית "לי", אולי מפני שאף אחד לא מצליח להגות כראוי את שמה, הוכתרה על ידי המגזין "טיים" ב־2005 כאחת מ־25 האנשים המשפיעים ביותר בעולם האופנה. את דרכה המקצועית התחילה בבית הספר הגבוה לאמנויות בארנהיים שבהולנד, שם למדה עיצוב אופנה. היא מעידה על עצמה בראיונות שהייתה "ממש גרועה", ובעצה אחת עם מוריה, שזיהו את יכולת האנליזה האופנתית המופלאה שלה, זנחה את התחום לטובת חיזוי טרנדים בכולבו היוקרה ההולנדי "דה ביינקורף". שם נחשף כישרונה הנדיר לזהות בדיוק מה ירצו אנשים ללבוש, והיא הצליחה להעלות באופן ניכר את המכירות באגף האופנה. ב־1975 עקרה אדלקורט לפריז כדי לעבוד כפרילנסרית בתחום חיזוי הטרנדים, על אף שהעיר נשלטה עד אז באופן מסורתי על ידי מעין דירקטוריון אופנה סגור של בכירי הקוטוריירים. הצלחתה והשפעתה הלכו וגברו, וב־1985 הקימה סוכנות חיזוי משלה בשם "Trend Union", שיושבת בעיר האורות ונחשבת עד היום למספר אחת בעולם. ב־1992 היא צירפה אליה גם את הרבעון "View On Color", שאיגד את התחזיות של הסוכנות והיה למגזין הטרנדים הנחשב ביותר.

אדלקורט אמנם לא המציאה את חיזוי הטרנדים אבל היא בהחלט נתפסת כמובילה בתחומה. כך, למשל, הזהירה כבר ב־2004 מפני תום עידן הסגנון הגלובלי, שהפך את השופינג לזהה בכל מקום. השעמום מהייצור ההמוני, הודיעה הגיברת אדלקורט, יתחיל תהליך של אינדיבידואליזציה של סגנון, שבמסגרתו יודגש האופי הייחודי של מקומות או של אזורים שונים בעולם, ומוצרים שעשויים בעבודת יד, בגדים שתפורים לפי מידה, קווי ייצור קטנים ואופנת וינטג' יקומו לתחייה. נו, קרה או לא קרה? חוצמיזה, היא חזתה שמה שייחשב אופנתי בתוך חמש שנים יהיה כל מה שאינו מיינסטרים, ושהסגנון יהיה או מאוד קז'ואל או מאוד לבוש, ושום דבר שבין לבין. את מוזמנת לבחון את הטרנדים לחורף הזה ולגלות בעצמך עד כמה התחזית שלה פגעה בול!

אדלקורט היא גם מהפכנית לא קטנה, וככזאת הצליחה להרחיב את מאגר הלקוחות שלה מתחום האופנה לכל תחום אפשרי ולעבוד עם קונצרנים ענקיים כמו "נייקי", "Apple" ו"קוקה קולה", ואפילו עם בנקים, שמשתמשים בשירותיה ובשירותי הסוכנויות האחרות כדי להחליט החלטות מהותיות בנוגע לאופי המוצרים ועיצוב הפנים של הסניפים שלהם ולבחור את המוטיבים והצבעים המובילים בקמפיינים שלהם.

מירית וינשטוק, מהמוכשרות שבמעצבותינו, מספרת על ההתמחות שעשתה במגזין של אדלקורט בתום הלימודים ב"שנקר": "אדלקורט שמה את האצבע על מה שהולך בעיניה בעולם מתוך התבוננות מעמיקה בתחומי העיצוב, התרבות והאמנות, וגם מתוך חישה של הלך הרוח הכללי של אנשים. כיוון שיש כל כך הרבה משתנים שמשפיעים על היווצרותם, הפענוח העמוק של הטרנדים דורש מחקר של ממש. בתקופתי, למשל, התמקדנו בטרנד שהושפע מהוודו ונשלחתי לחפש ולצלם ברחובות פריז פריטים שישקפו את הפולחן הזה – בגדים, יצירות אמנות, חפצים שונים וכל מה שמתחבר ויזואלית לנושא. מהממצאים שלי גזרנו, לדוגמה, פלטת צבעים ברוח הוודו – צבעי אדמה שורשיים וגוונים של חום־אדום, ואלה השתלבו היטב בנגזרות נוספות של הטרנד הזה, כמו פריטים בעבודת יד או איפור בסגנון צביעת הגוף".

קולאז': רויטל בנעים

המגזין היה רגיש גם לרחשי לבם של קוראיו ולא אחת שיקף לקהל שוחרי האופנה תמונת מראה מדויקת של מצב הרוח הציבורי. "בתקופה שאחרי ה־11 בספטמבר", מספרת וינשטוק, "התחושה הייתה מאוד כבדה ודיכאונית. וכך, הגיליון הראשון שהתפרסם לאחר האירוע נקרא 'None Color', כמתבקש מהאווירה ששררה אז, והצבעים שהוצגו בו היו בהירים ומאוד עדינים".

טרנד חדש בחיזוי טרנדים

ובכל זאת, במבט מהצד זה עשוי להיראות כאילו חזאי הטרנדים טורחים הרבה רק כדי לחזק ולפרט רעיונות שעולים במוחם הקודח של ראשי הסוכנויות. הם עצמם טוענים שאינם משפיעים על ההתרחשויות אלא רק ממקדים את המודעות במה שכבר נמצא שם ממילא. "אין שום דרך שבה נוכל להמציא משהו שלא יקרה", אמרה אדלקורט בריאיון למגזין "CEO". "לא מדובר בניסיון שלנו להיות יצירתיים. המקצוע שלנו הוא בכלל לא מקצוע יצירתי: הוא בנוי מתפישה, קליטה, הבנה והעברת מידע". למרות שאנחנו קצת בספק, נדמה שיש גם צדק כלשהו בטענה הזאת. ההיטמעות נטולת המאמץ בשוק של פריטים בצבעים ובגזרות שלא היינו חולמות ללבוש שוב (מי אמרה סקיני וניאון ולא קיבלה?) מצביעה בעקיפין על כך שהעין שלנו מתרגלת באופן הדרגתי לטרנדים עוד הרבה לפני שהם מציפים את החנויות.

אז איך ניצני הטרנדים עושים את דרכם מהרחוב אל הארון הפרטי שלנו? זה הולך בערך ככה: הסוכנויות מעבדות את הנתונים שמביאים ציידי הטרנדים שמסתובבים בעולם ומייצרות לוח השראה של צבעים ודוגמאות, שמועבר בהמשך למחלקות העיצוב של תעשיית הטקסטיל הכבדה (כלומר ליצרני האריגים והבדים). מעצבי־העל, בתורם, קונים מהיצרנים את הבדים ומשתמשים בהם כדי לעצב את הפריטים שאותם יציגו בשבוע האופנה, כחצי שנה לפני שיימכרו בחנויות. הרשתות הגדולות (דהיינו "זארה", "מנגו", "H&M" ואחרות) בוררות מתוך המבחר האדיר שמוצג באירועי שבוע האופנה את הדגמים שלדעתן עשויים להפוך לבסט־סלרים ומייצרות אותם באופן תעשייתי. משם דרכו של הטרנד לבסטות החיקויים בשוק הכרמל – ועוד הרבה קודם לכן, לארון שלך – כבר סלולה.

על אף שסוכנויות החיזוי עדיין עובדות במרץ, מעמדן בכל זאת נחלש בחמש השנים האחרונות. עידן האינטרנט, החשיפה הגלובלית המרובה וההתמקדות של התעשייה בטרנדים אורבאניים ונגישים יותר (במקום בלוק הקוזאקים האוקראינים, למשל) גרמו לכך שמרבית המותגים הגדולים מעדיפים לעשות את עבודת חיזוי הטרנדים בעצמם, מה שנקרא אין האוס. הסוכנויות, מצדן, מתמקדות כיום בעיקר בעבודה מול גופים יציבים ומרובעים יותר, שלהם מתאימים סגנון קלאסי ותכנון ארוך טווח.

דגנית הולינגר־רם, ממעצבות קו הנשים ב"קסטרו", מספרת על ההתמודדות עם טרנדים בעידן הפוסט "View On Color": "התהליך מתחיל בנסיעה מיוחדת שאנחנו עושים פעם בעונה במסגרת העבודה, לצורך צבירת השראה".

לאן אתם נוסעים?

"כל אחד מהמעצבים מעדיף מקום אחר. יש כאלה מאיתנו שנוסעים לשוקי הפשפשים בלונדון ואחרים לניו יורק. גם הונג קונג יכולה להיות מפרה ושונה, ואני הייתי השנה בברצלונה שהייתה פשוט חגיגה לעיניים. בנוסף לנסיעה העונתית המיוחדת, אנחנו חווים את חוויית ליקוט הטרנדים גם במסגרת נסיעות עבודה לחו"ל, בתערוכות, ובעצם בכל סוג של חשיפה לעולם שסביבנו. גם ההתבוננות במה שלובשים אנשים בשדרות רוטשילד היא סוג של חשיפה – אנחנו יושבים ברחוב עם ספר רישומים ופשוט מחפשים השראות. בתחילת העבודה על קולקציה חדשה, מעצבי הסטודיו נפגשים למעין סיעור מוחות, שאליו כל אחד מביא את הרשמים שאסף מטיולי ההשראה ומהחיים בכלל. אז אנחנו מצמצמים ומסננים את הנתונים עד שמתקבלת תמונה ברורה של הטרנדים וככה אנחנו בונים את הפאזל של הקולקציה כך שיהיה מהודק ושלם. ברור שיש גם מגמות כלל־עולמיות בעיצוב שמורגשות באופן גורף בתעשייה ומתבטאות בגזרות ובצבעים".

איך נראים הדוחות של הסוכנויות?

"הם מאוד פתוחים מבחינה רעיונית. אדם שלא שייך לתעשייה יכול לראות אותם ולשאול: 'מה, הכול באופנה?' והתשובה היא בגדול שכן. כל מעצב בוחר מה שמתאים לו מתוך התחזית – עקרונות כלליים, צבעים דומיננטיים או שילובי צבעים (איך לשלב צבע מסוים עם צבע אחר ליצירת לוק כולל, ר"י)".

ומה לגבי המגזינים וסוכנויות הטרנדים?

"הכוח של המגזינים האלה הולך ונחלש. היום חשוב לא רק להתעדכן במגזינים האלה, אלא גם להיות חשוף לכמה שיותר חומר מסביב ולהיות מחובר באופן טוטאלי למה שקורה בשוק שלך. הדוחות כבר לא מבטאים ומנבאים באופן בלעדי את הטרנדים".

מה מכל התחזיות האלה יתגשם בעונה הקרובה? הולינגר־רם מספרת שעל פי קולקציית החורף של המותג את צפויה לחזור לעיירה המזרח־אירופית, לבקר בוודסטוק ובעיקר להתעטף בהמון שכבות: "בעונה הקרובה ישלטו ארבע השפעות מרכזיות בקולקציית הנשים – פולקלור מזרח־אירופי, לוק סבנטיזי־היפי, בגדי ערב וסגנון וינטג'י. הצבעים העיקריים הם שחור, אפור וחום, ולצדם גוני הקרמל והטופי, צבעי תבלינים כמו כתום ואדום־יין, וגם כחול, שנותן קונטרה יפה לכל החמימות הזאת". רשמנו לפנינו.