אחד בשביל כולם

לירון ברנס חלם בכלל לנהל בית מלון, אבל אז הוא הכיר בשירותו הצבאי את דני גבע ששכנע אותו שמשחק זה הדבר הנכון בשבילו, נרשם ללימודי תיאטרון בסטודיו של ניסן נתיב, נשלף על ידי הבמאי מיקי גורביץ' היישר לשורות תיאטרון החאן ומאז הוא שם. שמונה שנים על הבמה.

יש לו את כל הנתונים להפוך לכוכב אבל בתיאטרון החאן שבנוי על אנסמבל, הקבוצה חזקה יותר מהיחיד שמפציע לרגעים קטנים, ספציפיים, שגם הם שם כמותו בכדי לשרת את ההצגה. עכשיו הוא מפציע על הבמה של החאן בהפקה החדשה "בעלי המתוק, אשתי היקרה", סאטירה קומית משובחת של ז'ורז' פדו שקוברת חיים את מוסד הנישואין.

הצגה שעוסקת בפערים בין נקודת המבט הנשית והגברית (צילום: גדי דגון)

בהצגה, שביים אודי בן משה, הוא משחק בעל חולמני שכלוא בתוך מוסד הנישואין ונרדה על ידי אשתו. "פיידו חותך לגזרים את מוסד הנישואין, אנחנו רק נותנים לזה גוף", מבהיר ברנס, נשוי טרי שמעדיף לא לסכן את שלום הבית. "החזרות על ההצגה התחילו בדיוק כשהתחתנתי. אפשר לומר שפדו גרם לי לחשוב אבל לא לחשוש.

"זו הצגה שעוסקת בפערים שבין נקודת המבט של האישה לנקודת המבט של הגבר, בתוך המשוואה הזו שנקראת נישואין", אומר ברנס, "בחיים הבנתי שאם אתה לומד לצחוק על זה, קל יותר לקבל זוגיות. בכלל, אני מאמין הרבה יותר בהומור מאשר ברצינות כפיתרון למצבים סבוכים. כשאתה מתחיל לחפור, אתה נכנס לסרטים. אני מודה שבקריאת המחזה צחקתי בלי סוף".

"אם אתה לומד לצחוק על זה, קל יותר לקבל זוגיות" (צילום: גדי דגון) 

הבחירה במחזה של פדו ממשיכה קו מחשבתי מעניין ברפרטואר של תיאטרון החאן. הז'אנר הקומי שנתפש כקליל יותר, מקבל בחאן תמיד משמעות עמוקה יותר והבחירות מלוות באמירה עכשווית מעודכנת. אפשר היה לראות את זה בהפקות כמו "מילה של אהבה", "המצליחים", "מלחמה על הבית" ו"הקמצן" כמו גם בהפקה הנוכחית.

"הבחירות הרפרטואריות של מיקי גורביץ' מתובלות בדרך כלל בהומור, כשהמחשבה מאחוריהן היא שדרך הומור, קל יותר להגיע לאנשים. קל יותר גם לומר אמירות נוקבות מבלי לגרום לקהל להרגיש מאוים או מותקף", אומר ברנס.

פה אין סלבס

בניגוד למרבית התיאטרונים הרפרטוארים הפועלים בישראל, בתיאטרון החאן שגידל וטיפח הרכב משובח של שחקנים, כוכבנות אינה חלק מהמשחק. "זה נכון שיש הקרבה של האינדיבידואל לטובת הקבוצה. במובן זה מדובר בתיאטרון סוציאליסטי", אומר ברנס, "יש בתיאטרון הזה אחריות הדדית ותחושת מחויבות. אני חושב שזה גורם לכולנו להיות יותר יצירתיים. תהליכי החזרות בחאן ארוכים, בדרך כלל מדובר בהצגות שהמחזה נכתב תוך כדי תנועה, זה שם הרבה משקל על מקומו של השחקן שמביא חומרים מתוך העולם האישי שלו. בשביל לחשוף את עצמך בצורה כזו, אתה חייב להרגיש סוג של משפחתולוגיה ולסמוך לגמרי על הפרטנרים שלך".

 "בתיאטרון אתה לא משחק לבד ואם כן, זה מורגש" (צילום: גדי דגון)

מיקי גורביץ מדבר לא מעט על מצבו העגום של עולם התיאטרון הישראלי. אתה שותף למחשבות האלה על הכיוונים האובדניים שאליהם צועד התיאטרון בארץ?

"אני מבין שלכל מקום ולכל עסק יש את הראיה שלו לגבי איך לקיים את עצמו ומה המשמעות שהוא שם במילה 'תיאטרון'. אני לא מאמין שיושבים שם אנשים שאומרים לעצמם 'איזה תיאטרון דרעק יש לנו'. אני מאמין שהם מכוונים לטוב. החאן, בגלל שהוא מנותק מתל אביב והמרכז יכול להרשות לעצמו לא לרדוף אחרי המנויים. בתל אביב יש תחרות אדירה ויותר קהל לספק.

"אני מאמין שאם אתה בוחר את התוכן הנכון אתה לא בהכרח צריך כוכבים, אלא שחקנים טובים ובחאן יש את קבוצת השחקנים הכי טובים בארץ ואני נהנה לעבוד איתם בכל יום ובכל תהליך. זה תיאטרון של אנשים שהם עוגנים מאד יציבים. אין לנו כוונה לרצות את כולם. אנחנו בונים תמהיל ומקווים לטוב".

מתחביב למקצוע

מזה מספר שנים, לצד התיאטרון, ברנס מפלרטט גם עם הטלוויזיה והקולנוע. לאחרונה אפשר היה לראות אותו בסרטו עטור השבחים של ערן ריקליס, "עץ לימון" ועל המסך הקטן שם הפציע בסדרות כמו "סרוגים", "החיים זה לא הכל" ו"הכל דבש". הוא הצטלם גם לסדרה "שירות חדרים" שביים איתן ענר ושתשודר ברשת. 

מה הביא אותך לתיאטרון?

"דני גבע. שרתנו יחד במשטרה צבאית. הדרכנו טירונים והשתטינו כל הזמן עם מצלמת וידאו, כשהוא הלך ללמוד בבית צבי הוא שכנע אותי לנסות להתקבל לניסן נתיב וזה מה שעשיתי. אני נותן לו את הקרדיט.

"במשך שנים לא ראיתי במשחק מקצוע. זה קרה בשלב מאוחר יותר, אולי כי

זה נראה לי תחביב, משהו לשעות הפנאי. לא הבנתי את האחריות שמוטלת עליך כשיש לך כשרון לעשות איתו משהו, לפתח אותו, לגרום בעזרתו לאנשים להרגיש. לאורך השנים למדתי להפוך את התחביב למקצוע ולהתפרנס ממנו בכבוד".

ברור לך שאתה כנראה השחקן היחיד בארץ, חוץ ממשה איבגי, שמדבר על להתפרנס בכבוד ממשחק.

"זה עניין של פרספקטיבה. אני לא אומר שלא היו תקופות שההורים שלי עזרו לי פיננסית להחזיק את הראש מעל המים. הם עשו את זה לאורך תקופה ארוכה, אבל למדתי לייצב את עצמי באמצעות עבודות נוספות כמו פרסומות ודיבוב. ידעת שאני מדבב את פטריק ב'בוב ספוג' למשל?"

ומה השאיפות?

"להיות בנאדם יותר טוב. לגדול מבפנים. לדעת לאהוב ולהוריד תנאים. ללמוד את עצמי. לנטרל שיפוטיות. לנטרל את הביקורת העצמית. כשחקן אני חושב להמשיך במסלול שאני נמצא בו כרגע. למצות את הפוטנציאל שיש בי. לא לפחד. לעשות דברים ולהתעמת ולהרגיש מאותגר ולמצוא פתרונות ועדיין להישאר קשוב לדברים שקורים מסביב. חלילה לא לרמוס או שזה לא יבוא על חשבון אף אחד. להעניק".