זה הזמן למפלגת נשים

במציאות הפוליטית הישראלית שמתאפיינת במידה רבה מאוד בייצוג סקטוריאלי, נראה שהשתתפותן של מפלגות נשים במירוץ היא חיונית כדי להביא שינוי מגדרי, חברתי ופוליטי. התוצאות הדלות של הבחירות לרשויות המקומיות מבחינת ייצוג נשים, מהוות הוכחה נוספת לכך.

אילו היו מתמודדות רשימות נשים בבחירות לרשויות המקומיות הן היו עשויות להשפיע על הצלחתן של נשים להיבחר לראשות רשויות מקומיות ולמועצותיהן, בזכות הלחץ העקיף על שאר הרשימות לשלב נשים במקומות ריאליים.

הבחירות הכלליות בפברואר עלולות להיות לא פחות מאכזבות, והן מגבירות לפיכך את החיוניות במפלגת נשים.

בבחירות לרשויות התמודדו למעלה מ-30 נשים על ראשות מועצות או ערים. מספר המועמדות עלה באופן משמעותי ביחס לבחירות הקודמות, כנראה בזכות פעילות ציבורית ניכרת של ארגוני נשים למען הרחבת ייצוגן בפוליטיקה המקומית.

ובכל זאת, התוצאות היו מאכזבות באופן קיצוני. רק שתי נשים נבחרו לראשות ערים: בנתניה ובהרצליה ואשה נוספת נבחרה לראשות מועצה מקומית. כולן נבחרו לקדנציה נוספת. האכזבה הקשה אינה קשורה רק למשמעות הכישלון הפוליטי עבור נשים ועבור הדמוקרטיה הישראלית. היא חמורה גם במונחים של פגיעה נמשכת בנושאים מרכזיים לחברה (ובעיקר חינוך), שנשים הן נושאותיו העיקריות בחיי היום-יום.

היעדרו של ייצוג נשים סקטוריאלי פירושו הדרת נושאים אלו מהעיסוק הציבורי ובפרט מהתקצוב הממשלתי והציבורי. אין טובות מהמפלגות החרדיות כדי ללמד עד כמה ייצוג סקטוריאלי משפיע על נושאים שהם בלב החליפין הפוליטיים. ואין להתפלא על כך לאור העובדה שהדמוקרטיה הישראלית מתבססת במידה רבה על קיומן של מפלגות המייצגות אינטרסים מגזריים.

במציאות שבה את הסקטורים העיקריים בחברה מייצגים מפלגות, בולטת העובדה שהסקטור הנשי, המהווה את מחצית אוכלוסיית ישראל, אינו מיוצג בכנסת על ידי מפלגה משלו מאז הכנסת הראשונה (אז השתתפה מפלגת ויצ"ו שייצגה רחל כגן).

מתוך 12 המפלגות שנכנסו לכנסת ה-17, שלוש מפלגות מייצגות את הציבור הדתי והחרדי עם 27 ח"כים; שלוש מפלגות מייצגות את הציבור הערבי עם 10 ח"כים; מפלגה אחת מייצגת את הציבור המזרחי עם 12 ח"כים; מפלגה אחת מייצגת (חלקית) את ציבור העולים עם 11 ח"כים; שתי מפלגות המייצגות את ציבור הגמלאים עם ששה ח"כים. לפיכך, אפשר להחשיב רק ארבע מפלגות בכנסת כ"לא סקטוריאליות".

היעדר מפלגת נשים מהכנסת הוא עניין מטריד מבחינת המאבק לשוויון פוליטי בישראל ומבחינת משמעותה של הייצוגיות בשלטון דמוקרטי. העיוות מתחדד עוד יותר לאור העובדה שלציבור הנשים יש אינטרסים משותפים רבים: הן חוות סוגי הפליה ודיכוי שונים במשותף, בין היתר, בהפלייתן בשכר, בהזדמנויות מוגבלות לקידום תעסוקתי, באלימות פיזית ומינית, באפליה מצד רשויות הדת והצבא ועוד.

לכן יש הכרח להכיר בהשלכות היעדרן של מפלגות נשים בכנסת וברשויות המקומיות על החברה ובחשיבות הפוטנציאלית של מפלגות אלו בזירה הפוליטית, לשינוי מגדרי וחברתי בכלל.

ניסיון העבר שעליו אין מרבים לדבר ולכתוב, מלמד שמפלגות נשים לפני קום המדינה ולאחריה פעלו רבות לקידום סוגיות של זכויות נשים. כך למשל, על אף גודלה המצומצם של ויצ"ו היא העבירה את החוק הראשון והחשוב ביותר עד היום בתחום השוויון המגדרי" "שווי זכויות לאיש ולאשה". 

הישג משמעותי לא פחות של מפלגות הנשים היה השפעתן העקיפה על הגדלת ייצוג נשים בשאר המפלגות, כתוצאה מהחשש לאבד תמיכת נשים. בבחירות 1992 בהן השתתפה מפלגת נשים, עלה שיעור הנבחרות לכנסת ל-11. 

המסקנה העולה מכך היא שבבחירות הכלליות הקרבות, שבהן לא ישתתפו מפלגות נשים, צפויה נסיגה נוספת בייצוגן ובייצוג סוגיות חברתיות מרכזיות שאותן נשים צריכות לייצג במוקדי השלטון. ובהיעדר מפלגות נשים פועלת הפוליטיקה הסקטוריאלית נגד נשים ונושאים חברתיים.

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים