אלכס ליבק

תפקידו של הצלם הוא להראות את המציאות. לשנות אותה אי אפשר.

למרות שאני מתעד מציאות, הצילום איננו אובייקטיבי. צלם מתעד גם את מה שקורה בתוכו, את הפרשנות שלו לדברים.

הצלם צריך להביא את הצופה למקומות שהוא לא מכיר. אני תמיד מחפש תמונה שתהיה קצת משעשעת, או בעלת חיבורים לא קונבנציונליים, כדי להשיג את המטרה.

צילום טוב אי אפשר לביים. אפילו אם אראה מישהו שעושה משהו מעניין ואבקש ממנו לחזור על הפעולה, זה לא יצא טוב. ברגע שאדם מודע לעובדה שמצלמים אותו, זה משנה את הדברים.

מצלמה היא כמו דרכון שמאפשר כניסה לחיים של אנשים. אחרי שאני מצלם מישהו, אני בדרך כלל גם מדבר איתו. מתברר, אגב, שרוב האנשים לא יודעים איך הם נראים מהצד.

הישראלים פתוחים יותר מהאירופים לרעיון שיצלמו אותם. ניכר על האירופים שהם רואים בצילום פגיעה בפרטיות, ומרגישים מאוד לא בנוח עם זה. זה הגיוני: באירופה אנשים לא מסתכלים אחד לשני בעיניים, וכאן אתה יכול לעמוד בכספומט ולקבל טיפים מזה שעומד מאחוריך.

עוני זה סקסי. פליטים או הומלסים תמיד מצטלמים מצוין, ולכן צלמים תמיד מעדיפים להתמקד בהם. יום אחד מצאתי את עצמי עומד בחנות בארנס אנד נובל בניו יורק, מתפעל מצילום ענק מדארפור, ותפסתי את הראש: על מה אני מסתכל, על האסתטיקה של הסבל?

צלם עיתונות חייב להתנתק רגשית. גם כשאתה מצלם פיגוע תמצא את עצמך מחפש את הקומפוזיציה המתאימה או את האור הנכון, כי אתה מאבד את המציאות כשאתה מצלם. זה כאילו שזה לא נוגע לך. רק אחר כך, כשאתה עוצר רגע לחשוב, אתה מבין איפה היית ומה עשית. זה די מביך, אבל זה האופי של המקצוע. אם היינו עוצרים לחשוב לפני כל פריים, לא היו לנו הרבה צילומים.

יש פטרונות מסוימת בצלמים ישראלים שמסקרים את הצד הפלסטיני של האינתיפאדה. בצד השני יש צלמים מצוינים שעושים עבודה נהדרת, ועדיף שכל אחד יסקר את הצד שלו.

בשלב מסוים הפסקתי לצלם בשטחים. צילמתי את כל האינתיפאדה הראשונה, ובתחילת השנייה נשרטתי במצח מכדור תועה. זאת לא היתה פגיעה קשה במיוחד אבל מאוד נבהלתי, ובת הזוג שלי התקשרה ואמרה לי שהיא רואה אותי שותת דם בטלוויזיה. "או אני או השטחים", נדמה לי שזה היה הניסוח שלה. בסופו של דבר הבנתי שזה לא שווה את הסיכון, ובחרתי להתמקד בצילום של הרחוב הישראלי.

חצי מהזמן אני מבלה בניסיון למצוא תמונות טובות. יוצא לי לבלות ימים שלמים בשיטוט ברחובות, ועדיין לחזור הביתה בידיים ריקות. זה נורא מתסכל. מה שכן, עם הזמן השתפרה המיומנות שלי, והיום אני לפחות יודע איפה לחפש. זה כמו פקח חניה מנוסה שיודע איפה יש מכוניות שלא חונות כחוק.

אני חולם הרבה על צילום. החלומות שלי תמיד נעים סביב התסכולים של המקצוע: פעם אחת מתקלקלת לי המצלמה, פעם אחרת נעלמה לי העדשה. אף פעם לא היה לי חלום שבו אני מצלם פריים נהדר.

הסקופ הראשון הגיע מוקדם מדי בקריירה שלי. עבדתי רק כמה חודשים בעיתון "חדשות", ויום אחד נפלה עלי פרשת קו 300. הרגשתי כמו מלך העולם, אבל מצד שני לא ידעתי לאן אני יכול להמשיך משם.

לצלם אירוע חדשותי זה לא דבר פשוט היום. תמיד מגיעים לאזור מיליון צלמים, וצריך ממש להידחף ולהיאבק על כל פריים. אני לא אוהב את התחרות הזאת.

14 שנה חייתי בחו"ל, וזה עזר לי להכניס דברים לפרופורציות. ישראלים בדרך כלל טובים בלנסוע לחו"ל כשהם מוקפים בקבוצה שלמה של ישראלים אחרים, כך שהם רואים את הדברים דרך העיניים המאוד ספציפיות שלהם ולא באמת נחשפים לתרבויות אחרות. זאת אחת מהבעיות שלנו כחברה: חוסר סובלנות.

אני אף פעם לא יודע איך צילום יתקבל אצל הקהל. אני משתדל להכניס מדי פעם פריימים שונים או חריגים בהנחה שהקהל יזרום איתי, אבל ברור לי שעודף יצירתיות עלול ליצור חוסר קומוניקציה עם המתבונן. בעיקר אני משתדל לזכור שצילום בשבילי זה לא רק אמנות: זה גם מקצוע.