המחזה "מקווה" עולה בצ'כיה

המחזה הישראלי "מקווה" מאת הדר גלרון, שעלה בבכורה עולמית ב-2004 על במת תיאטרון בית לסין בתל אביב, מציג החל מהשבוע על במת התיאטרון הלאומי של הרפובליקה הצ'כית. זו ההפקה השנייה של המחזה, המתרחש בבית טבילה יהודי, מחוץ לתחומי מדינת ישראל.

הפרמיירה הזרה הראשונה נערכה בחודש נובמבר במקסיקו סיטי בעקבות פנייה מקרית של השחקנית המקסיקנית מריה קאיו, אל המחזאית הישראלית. ההפקה המקסיקנית זכתה להצלחה רבה ולביקורות משבחות וכעת מחכים בצ'כיה לראות כיצד יתקבל המחזה הישראלי על נשים בחברה הדתית האורתודוכסית, על ידי הקהל המקומי.

יאנה בושקובה ואווה ינזורובה בהפקה בצ'כיה (צלם: hana smejkalová) 

את ההפקה הצ'כית ביים מנהלו האמנותי של התיאטרון הלאומי מיכאו דושקאל. גלרון הוזמנה לצפות בחזרות הגנרליות שהחלו אתמול (ג') ותהיה נוכחת גם בפרמיירה שתיערך ביום חמישי בפראג.

"היום מתקיימת חזרה ראשונה מול קהל וההתרגשות גדולה", אומרת גלרון בשיחת טלפון מפראג. גלרון מודה כי לא קל היה לה לשחרר ולהשתחרר מהמחזה שכתבה אבל אומרת כי ההפקה הצ'כית, ששונה מאוד מזו הישראלית שביים מיכה לבינסון, מרתקת. "בחזרה הראשונה שראיתי אתמול אהבתי מאוד את הקונספציה הבמתית אבל היתה לי תחושה שמשהו באיפוק שקיים בחברה הדתית היהודית לא עבר. צריך להבין שהחברה הצ'כית אתאיסטית מאוד. יותר ממחצית הצ'כים מגדירים את עצמם כאתאיסטים. אם בקהילה היהודית לפני המלחמה היו בפראג 70 אלף יהודים, כעת מדובר על פחות מאלפיים ולכן אני חושבת שהיה להם קשה להבין איך להביא לידי ביטוי באופן אותנטי את הרגש אצל נשים דתיות יהודיות.

"דיברתי עם הבמאי והשחקניות, ניסיתי לתת להם רפרנס דרמטי, שלחתי אותן לדמויות של לורקה שהן קתוליות אדוקות. גם הדמויות שלי, כמו אצל לורקה, לובשות את הרגשות בתוך מחוך. אני שמחה שבחזרה היום זה נראה אחרת. הבמה מהממת, השחקניות מצוינות. אווה ינזרובה שמשחקת את הבלנית המבוגרת, היא אחת השחקניות המפורסמות בצ'כיה שהודיעה על פרישתה אחרי ההפקה הזו".

במה שונה ההפקה הצ'כית מזו הישראלית?

"ההפקה הצ'כית לא ריאליסטית. אם על הבמה של מיכה לבינסון המקווה נראה כמו מקווה, פה אמנם יש עגן עם מים אבל כל התפאורה חותכת את הבמה בחוטים לאורך ולרוחב. זה יוצר מסך או כלוב שבו הנשים האלה כלואות. זה מרגיש כמו קומפלקס נפשי שהוא סוג של כלא. בהפקה הישראלית הוקרנו פסוקים מהתנ"ך, בהפקה הצ'כית מעל לכולם יושבת צ'לנית שמנגנת ושרה את הפסוקים. יש לזה קצת קונוטציה של 'כנר על הגג' אבל בשבילי זו אמירה על הגבוה והנמוך הרוחני ומדבר על הקשרים שבהם מסתבכת הנפש. זה מאוד מרשים".

המחזה פרש כנפיים

אם למקסיקו התגלגל המחזה במקרה בזכות שחקנית יהודיה שגלתה בו עניין, לפראג הוא הגיע בזכות אירוע "חשיפה בינלאומית" שנערך בישראל. גלרון, שעסקה בכתיבת חומרים למופע החדש של יהורם גאון ובבימויו, לא יכלה לקחת חלק בחזרות אבל נתנה, כאמור, את ברכת הדרך.

ענת מגן שבו והדס קלדרון בהפקה של בית לסין (צילום: אייל לנדסמן) 

"זו הפעם הראשונה שמחזה ישראלי מוצג בתיאטרון הלאומי של צ'כיה וזה בהחלט מעניין, בעיקר כשהבמאי למעשה מעולם לא ראה את ההצגה בישראל אלא התרשם מהנושא ומהסיפור", היא אומרת. "הוא חשב, כמוני, שהמרכז הוא הסיפורים האישיים שהנשים האלה מביאות. אני יודעת שהם עשו תחקיר מאוד רציני שלווה ביועצת שלמדה יהדות. קיוויתי שהמחזה הזה יפרוש כנפיים כי אני באמת חושבת שהמהות שלו לא מדברת בהכרח על חברה דתית יהודית אלא על נשים באופן כללי".

לצד מגעים עם תיאטרונים בצרפת ובגרמניה, גלרון עמלה בימים אלה על עיבוד המחזה "מקווה" לתסריט ביחד עם המפיק איתן אבן ומתלבטת אם לביים את הסרט או לשחק בו. גלרון, שהחלה את דרכה כשחקנית קומית וסטנד אפיסטית, חזרה לשחק ולאחרונה אפשר היה לראות אותה על המסך הגדול בפסטיבל הסרטים הבינלאומי האחרון בירושלים בסרט "ברוריה" שביים אברהם קושניר.

הסרט, בהשתתפות ישראל (סשה) דמידוב ופלורנס בלוך, יוצא מהאגדה המקראית על רבי מאיר ואשתו, ברוריה, וגם בו יש לא מעט מסרים פמיניסטיים. "אני יודעת שאני לא יכולה גם לביים וגם לשחק בסרט אז בינתיים אני מתרכזת בכתיבת התסריט של 'מקווה' ומקווה לטוב. זו הולכת להיות קופרודוקציה ככל הנראה בשותפות עם חברות הפקה מגרמניה וצרפת", היא אומרת.

מה פתאום החלטת לעבד את המחזה לסרט?

"פנו אליי לאורך השנים רבים וסרבתי כי חשבתי שזה סיפור מאוד תיאטרלי. אחרי שהייתי שותפה בשני סרטים – 'הסודות' של אבי נשר ו'ברוריה' של אברהם קושניר – שיניתי את דעתי. הבנתי שזה בפירוש יכול להיות סרט. העיבוד לתסריט שונה מאוד מהמחזה. הנושא השתנה".

מה השינויים המרכזיים?

"הוצאתי את דמות האשה המוכה. כשכתבתי את המחזה, הנושא הזה לא היה בכותרות. לא דברו עליו כל כך. היום אני מרגישה שהמצב אחר. לדבר על זה נעשה לאמירה פוליטית שאני לא רוצה להיות שותפה לה. אין לי עניין להוציא החוצה דרך הקולנוע שגברים דתיים מכים את נשותיהם".