יצירה בלי יצר

הקאסט מרשים, העיצוב הבמתי אינו חסר מחשבה, גם בבימוי יש לא מעט הברקות, ובכל זאת איכשהו, "אמדאוס", שביים עמרי ניצן בתיאטרון הקאמרי, פשוט לא מצליח להסעיר. זה גרם לי לתמוה איך, בתיאטרון, כמו במטבח, בסוֹפה של קלחת לא הכל מתחיל ונגמר בטיב המרכיב.

חזקיה כסליירי. זדוניותה של הדמות מתגמדת (צילומים: מרב יודילוביץ')

המחזה מאת פיטר שאפר על חייו של ילד הפלא של אירופה במאה ה-18, וולפגנג אמדאוס מוצרט, הקפיץ מרוגז את מבקרי המוזיקה המעונבים כשעלה לראשונה בתיאטרון הלאומי הבריטי. הם לא אהבו, בלשון המעטה, את האופן בו בחר שאפר להציג את הגאון המוזיקלי הזה – כבחור אינפנטילי, היפראקטיבי, עם פה מלוכלך ומנת יתר של טסטוסטרון.

פירסטנברג וטיראן. בין אינפנטיליות וחרמנות לגאונות 

אפשר להתווכח על חשיבותה של הנאמנות ההיסטורית בכתיבה מחזאית ועל החופש שנוטל לעצמו המחזאי בשכתוב ביוגרפיה של דמות - סוגיה שעמדה רק לאחרונה לדיון בארץ בעניינה של ההפקה מעוררת המחלוקת "אנדה" שכתב וביים הלל מיטלפונקט, אבל בסופו של יום מדובר במחזה פילוסופי מרתק, שדרך סיפור מערכת היחסים בין מוצרט למלחין האיטלקי אנטוניו סליירי, מספר את סיפורה של החולשה האנושית, הקנאה המטרפת שמעבירה אדם על דעתו, הפחד מפני הבינוניות והגאונות כאחד.

רשת עכבישית של מזימות

המחזה, שהפך ב-1984 לסרט שובר קופות ובלתי נשכח בבימויו של מילוש פורמן, זיכה את כותבו גם בפרס האוסקר על העיבוד לתסריט. למרות שבסרט מי שגנב את ההצגה היה טום הולסה שגילם את דמותו של מוצרט, המחזה סובב סביב דמותו המיוסרת והאנושית עד כאב של סליירי שמובילה את העלילה ורוקמת רשת עכבישית של מזימות סביב המלחין הצעיר.

וירטואוזיות גאונית מול בינוניות מדשדשת

סליירי, אותו מגלם בהפקה השחקן יצחק חזקיה, חלם משחר ילדותו על כוכבות מזהירה בכיפת השמים של אירופה. כמי שהאמין שמוזיקה היא "האמנות של אלוהים", רצה גם הוא לגעת ולו במעט בנשגב ובנצח, אבל נאלץ להסתפק בהכרה הצורבת בבינוניותו.

"אני מבין את גורלי", אומר סליירי את מילות הטקסט של שאפר לקראת סוף המערכה הראשונה, "אני מרגיש לראשונה את הריקנות שלי כמו שהאדם הראשון הרגיש את העירום שלו". צחוק הגורל, אליבא דשאפר, הוא שאלוהים אִפְשר לסליירי להבין מהו הנשגב ולדעת עד כמה הוא רחוק ממנו ולעולם לא ישיגו. עונשו – מנת הייסורים ומוסר כליות – הוא על כך שיצא לא נגד יריב בשר ודם אלא קרא תגר מול האלוהים שברך את מוצרט בכישרון חד פעמי.

פירסטנברג וחזקיה. סצינת הפיתוי

וידוי קטן. יצחק חזקיה הוא אחד השחקנים האהובים עליי בתיאטרון הישראלי. לטעמי, הרבה יותר מדי פעמים הוא לוהק לתפקידי מס. 2 ועם זאת, ברוב המקרים עלה והתעלה בזכות כישרונו האדיר, חכמתו ונדיבותו כפרטנר, גם על שחקנים ראשיים כוכבים. במטוטלת הזו שדמותו של סליירי אמורה לטלטל את הצופה – בין תיעוב לאמפתיה (שהרי מי לא יכול לדמות את עצמו בנעליו) – בהוראות הבימוי בהפקה הזו, עושה הרושם שזדוניותה של הדמות מתגמדת. התחבולות אמנם שם אבל השנאה היוקדת וטירופו של סליירי בנקודות השיא, מנומנמים משהו.

הכל יפה מדי. אסתטי מדי. נינוח מדי  

בכלל, הכל בסדר מדי, יפה, אסתטי, נינוח. היצר, זה שאמור להניע את כל הדמויות במחזה הזה, מסורס. מול המוזיקה האדירה של מוצרט, ברור שכל מה שיתרחש על הבמה בטל בשישים ועדיין גם המוזיקה, שאמורה לשחק בהצגה הזו תפקיד מרכזי, אינה מקבלת כאן את המקום הראוי לה. היא מוקטנת, מצומצמת ממדים ובתחילת ההצגה, גם איכויות הסאונד אינן עושות עמה חסד לשון המעטה. המוזיקה, במחזה שגיבוריו הם מוזיקאים, יצירה ויצר, נדחקת פה לשוליים.

טיראן. מתגבש לכדי דמות שלמה בשלב מאוחר מדי  

גם פרשנותה הבימתית של מוצרט הדמות, מרגישה בהצגה הזו מפוספסת. איתי טיראן מצליח לגבש דמות שלמה רק לקראת סוף ההצגה ואז זה כבר מאוחר מדי. הטירוף האינפנטילי של אמדאוס משוחק מדי, מתיילד, לא מחובר לשחקן הרגיש, האינטליגנטי והמצוין הזה. טיראן נוכח במלואו רק מהרגע שבו נלקחת מהדמות היכולת ליצור, בשבר הגדול הזה, נדמה שהשחקן והדמות מתחברים. שם, הוא מרשה לעצמו להסתכן.

פירסטנברג. צולחת את המעברים הרגשיים  

מי שמפתיעה בהפקה - מקסימה, מרגשת, במיטבה - היא חני פירסטנברג בדמותה השובה של קונסטנצה וובר, רעייתו של מוצרט. המעברים הרגשיים שלה מפתיעים באמינותם והיא צולחת את מורכבותם.

היא מתנייעת בלי בעיה ובלי זיופים בין שינויי המזג ומביאה לבמה דמות ילדותית וחמה מחד ופרקטית וקרה מנגד, גם משתטה ובו זמנית גם טראגית ובעיקר אנושית מאוד.

גם אוהד שחר, בתפקיד יוזף ה-2, מצליח למלא את דמותו הנפוחה של הקיסר האוסטרי בחן רב. כך גם תפקידי המשנה שמשובצים בשחקנים נפלאים כמו עזרא דגן, יובל זמיר ואורי רביץ, בתפקידים קטנים אבל מלאי קסם.

אז למה בכל זאת כל זה לא עובד? אולי בשל ריבוי הפרטים. זו הצגה עמוסה מדי, דחוסה מדי, משתדלת מדי, חנוקה וחונקת מדי ובכך לא מאפשרת לצופה להיסחף פנימה לתוכה. לפני שהמסך ירד גם על הביקורת הזו, צריך להודות על התרגום המשובח של דורי פרנס, שמצליח שוב ושוב לגרום גם למורכבים שבמחזות, להחליק מפי השחקנים שעל הבמה אל הקהל שבאולם כמו מים על אבן.