שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הערבי-יהודי החדש
    המשורר והסופר אלמוג בהר מוציא ספר חדש וזו הזדמנות מצוינת לשמוע מה מקור האובבסיה שלו עם הערביות, נגד מה הוא מוחה ואיך לדעתו צריך לשנות את החברה הישראלית. "אנחנו לא יכולים להבין את עצמנו בלי הערבית", הוא אומר

    הצעד הראשון של אלמוג בהר בזירה הספרותית התרחש לפני שבע שנים, בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית, בערבי קריאה ספרותיים ב"קפה רבקה" ו"בתמול שלשום". כל מיני קוראים עלו על הבמה, לאו דווקא משוררים וסופרים מוכרים, והקריאו את יצירותיהם. לכן הוא הרגיש נוח לנסות זאת בעצמו. ארבע שנים לאחר מכן, ב-2005, זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" על סיפורו "אנא מן אל יהוד".

     

    בשנה שעברה הוציא את ספר השירים "צימאון בארות". עתה יוצא ספר הפרוזה שלו "אַנַא מְן אַל-יַהוּד" (הוצאת בבל),  ובשנה הבאה צפוי לצאת קובץ שירים נוסף "קצה המדרכה". הספק מרשים אך אלמוג מבהיר כי מדובר בדברים ששכבו לו בהארד דיסק (מגירת ההווה) כבר 12 שנים. רוב המבקרים שקראו את "צימאון בארות" לא נותרו אדישים. הם הבינו שיש כאן משהו שקשה להתעלם ממנו. קול ייחודי, אותנטי, מזרחי, שלא לומר ערבי. קול שהוא לא צעקה ולא רטינה, קול שבא ממקום אחר לגמרי.


    בהר. "לאחוז את המקל בשני קצותיו" (צילום: מוטי קיקיון)

     

    "אני מאמין שצריך לאחוז את המקל בשני קצותיו, כלומר, גם לומר את המחאה מול המצב הנוכחי החברתי, המעמדי, הפוליטי והתרבותי, וגם להיות במקום המלא, המציע אפשרות חיים אחרת. מקום ששומר על הקשר שלו עם עומק הספרות היהודית ועומק הספרות הערבית. אני חושב שרק מחאה עלולה להיות באופן פרדוקסלי מחיקה נוספת כי מרוב הלהט להתנגד למצב בהווה, אנחנו שוכחים להעביר לילדינו איזו שרשרת רחבה יותר".

     

    נגד מה אתה מוחה בעצם?

     

    "אני מוחה בין השאר נגד היחס לערבים ולערבית שבאמת הפך להיות מרוחק. מרחק כזה שמנסה להתיר אותנו מהקשר העמוק איתם, שהוא בסופו של דבר בלתי ניתן להתרה. ואז משאירים את זה לנוגעים בדבר, למומחים: לאקדמיה ולמודיעין. היחס הזה צריך להשתנות לקרבה עמוקה, להבנה שדיון בתרבות הערבית הוא דיון גם על עצמנו, שאנחנו לא יכולים להבין את עצמנו בלי הערבית".

     

    אתה לא מבין את עצמך בלי הערבית?

     

    "אני לא יכול להבין את עצמי בלי הערבית, כמו שאני לא יכול להבין את עצמי בלי הסידור והפיוט, ובלי הספניולית והגרמנית ובלי הגולה. התחלתי ללמוד ערבית בין השאר מתוך תחושה שרק היא תאפשר לי להשתחרר מאיזו תקיעות, שבלעדיה אכתוב שוב ושוב את אותו סיפור, שהוא תמיד סיפור של התנגשות מול הישראליות, עם העברית וכנגד העברית, ומתוך תחושה שדווקא הערבית יכולה להעניק מקום אחר, אלטרנטיבי ובטוח, להעניק מרווח נשימה וזיכרון של רגע לפני ההתנגשות, של הזמן שלפני המעברות והמלחמות".

     

    מאיפה זה בא בכלל כל העיסוק שלך בערביות ומזרחיות ומה שביניהם?

     

    "אני חצי עיראקי והחצי השני, של סבי וסבתי שנולדו בגרמניה, הוא בעצם חצי ייקי וחצי תורכי-ספרדי, ספניולי. מבחינת תודעה פוליטית, אני מזרחי, שזה דבר שונה ממוצא. זה דבר שנולד בארץ, וזה נוגע להשקפות שלי על החברה הישראלית, והחלוקות המעמדיות שלה.

     

    "אנחנו צאצאים של יותר מאלף שנות תרבות ערבית-יהודית, שהיא לא איזה חיבור מקרי בין שני הורים שקרה והתאהבו, האחד יהודי והשני ערבי, בלי שיהיה קשר מוקדם בין הזהויות שלהם, אלא סימביוזה עמוקה שהיא בלתי ניתנת להפרדה: היהדות שלנו היתה ערבית, מאז ימי סעדיה גאון, והערביות שלנו היתה יהודית, וזה דבר שכמה שניסו למחוק בארץ, ולדעתי הוא הוא בלתי מחיק, למרות  שהצליחו להרוס המון, אי-אפשר למחוק".

     

    "בזמן ההוא התהפכה לשוני, ועם שהגיע ראש חודש תמוז נתקע לי בפה, עמוק עמוק בגרון, עמוק מן הגרון, המבטא הערבי. כך כשהייתי באמצע הליכת רחוב חזר אלי המבטא הערבי של סבא אַנְוַואר עליו השלום, וכמה ניסיתי להוציאו מתוכי ולהשליכו באחד הפחים הציבוריים ככה לא הצלחתי. ניסיתי ניסיתי לרכך את העַיִ"ן כמו אמא שעשתה זאת בילדותה נוכח המורים ומבטֵי שאר התלמידים, אבל זרים עוברים רק קיבעוּ אותי במקומי, ניסיתי לרכך את החֵי"ת ולעשות אותה כָ"ף, ניסיתי להרחיק את הצָדִ"י מן הסָמֶ"ך, ניסיתי לצאת מן הקו"ף העיראקית הזאת, ולא צלח המאמץ". (הפתיחה של הסיפור "אנא מן אל-יהוד")

     

    חוץ ממחאה לשמה, יש לך איזו אג'נדה מעשית?

     

    "מלבד הכתיבה אני גם מלמד פילוסופיה בתיכון וכמורה אני חושב שאחת הטעויות של פעילים מזרחים לפני כמה שנים, שבאו אל שרת החינוך ודרשו לשנות את תוכניות הלימודים כך שיכללו גם יוצרים מזרחים ולא רק יוצרים אשכנזיים, היתה שהם היו חייבים לדרוש שבתוך התוכניות תשולב באופן עמוק המורשת הספרותית הערבית, וכמובן השפה הערבית. אם יצירות של יוצרים מזרחים מודרניים ילמדו ללא קונטקסט, כפי שמלמדים את שירת ספרד, היא תישאר תלושה".


    "הדברים מתחילים מבית הספר" (צילום AP)

     

    בעצם היית מכנה את עצמך ערבי יהודי?

     

    "המושג ערבי-יהודי הוא מושג מושתק בחברה הישראלית. שמעון בלס אמר אותו על עצמו מאז שנות החמישים, וגם ששון סומך, אלה שוחט וסמי שלום-שטרית. כמובן שלא הייתי מודע לו מילדות, נוצר איזה מסך מסתיר והחיים בבגדאד או בברלין, שהתקיימו רק 40 שנים לפני שנולדתי, ושהסתיימו בשל סיבות שונות מאוד, הפכו לאיזה זיכרון מטושטש, שכאילו התקיים מעבר להרי החושך. הייתי מגדיר את עצמי ככזה אבל את הכינוי ערבי-יהודי צריך להרוויח ביושר, ואני צריך עוד להתקדם בלימודי הערבית שלי כדי שאוכל לטעון לו, ועל כך אני עובד. בינתיים הוא לעיתים בדיקה ספרותית".

     

    מה בעצם דחף אותך להתעסקות כמעט אובססיבית עם הזהות שלך?

     

    "עם מותו של הסב האחרון שלי, יצחק בֶּהַר, נדחפתי לחיפוש הזה, אחרי סיפור החיים האישי שלו ואחר השפות ההן שלא ירשתי אף אחת מהן בבית. פתאום מול המוות אתה שואל את עצמך מה אתה לוקח לתוך החיים שלך, ואתה מבין שהקרע ההוא של ההגירה לארץ, שהיה קשה מאוד, והשבר שהתחולל בעולם אבותינו הוא גם פוטנציאל לעושר עצום, תרבותית, אם מוכנים לקבל אותו".

     

    מה אתה אומר על תוכנית כמו "האח הגדול", על האופן בו היא מתייחסת למזרחיות מול אשכנזיות?

     

    "התכנית היא קודם כל מניפולציה של בעלי ההון השולטים בטלוויזיה. הם יודעים שעיסוק ביחסי מזרחים-אשכנזים מוכר היטב, ומעדיפים לעסוק בכך דרך הסטריאוטיפים המוכרים ודרך הקצנה שלהם. הדיון הזה ברמה של 'פרידמנים' ו'בובלילים' לא מאפשר בחינת עומק של החברה הישראלית, אלא הופך הכל לקומדיה, שגם יוצרת שיוויון, אשכנזים מקללים מזרחים, וקוראים להם ערסים, פרחות או בובלילים, ומזרחים מקללים אשכנזים, וקוראים להם ווזווזים, חנונים או פרידמנים ואין מציאות כלכלית מאחורי זה".

     

    אתה טוען אבל שזו לא הטלוויזיה, אלא הכל מתחיל מהממשלה?

     

    "נכון, כי לאורך שנים היתה מדיניות ממשלתית שקבעה מי גר בפריפריה ומי במרכז, לאילו עיריות יש אזורי תעשייה ולאילו לא, איפה מקימים בתי-ספר עיוניים ואיפה מקצועיים, מה הנגישות של קבוצות אוכלוסיה שונות להשכלה גבוהה, מה פערי השכר בין הקבוצות, מה תכני תוכניות הלימוד, שאלו נתונים שאפשר קודם כל לבחון אותם באחוזים ואחר-כך להחליט לשנות אותם על-ידי שינויים תקציביים. אבל במקום זה יש לנו חמישה אנשים שתקועים בוילה שסיפורי החיים שלהם אולי סותרים את סיפורי החיים האופייניים סוציולוגית ושמשמשים נימוק למה לא לבדוק את האחוזים.

     

    "בנוסף התוכנית מבטאת את מה שקורה כשהמדינה בוחרת למחוק, בין השאר דרך מערכת-החינוך, ואת זה אני אומר גם כמורה כי אנחנו המורים צריכים לזכור שאנחנו חלק מהיסטוריה של מחיקה. בכל מקרה המדינה בחרה למחוק גם את התרבות המזרחית וגם את האשכנזית, ומה שנשאר מכל אחת מהן להרבה מצאצאיהן זאת השלילה של האחרת ואיזה חלום מעורפל על אמריקה, ואז כולם נעשים שבויים במעגל סטריאוטיפים שאין לו סוף, ואומרים, אם לזהות שלי אין מקום לפחות גם לזהות של האחר לא יהיה מקום, וזה נורא, שיוויון של עוני במקום שיוויון של עושר הנמצא במרחק נגיעה".

     

    בהר כיום גר בירושלים, אך את עיקר חייו בילה ברעננה. כיום, בנוסף לעבודתו בתיכון קדמה בקטמונים, הוא מסיים תואר שני בספרות עברית באוניברסיטה העברית, וכתיבת תזה על שירתה של אמירה הס, ומלמד בסדנאות פיוט.

     

    מה זה בכלל ללמד סדנאות פיוט?

     

    "הדחף שהוביל אותי לערבית הוא גם זה שדחף אותי אל הפיוט. מסורת הפיוט מציעה חיבורים

    מורכבים בין מילים ומוזיקה, בין עברית וערבית, בין אלוהים ואדם, בין מקורות ומקוריות, בין יחיד וקהילה, בין אמונה לשאלות, בין עבר, הווה ועתיד, חיבורים שיש בהם הצעות משמעותיות להווה שלנו גם מבחינה אישית, בקשר שלנו ליהדות ולמסורת, וגם ככותבים, ביחסים שבין תוכן וצורה, במחשבה על תפקידו של משורר בקהילה, ואלו דברים שמעסיקים אותי מאוד בחיי.

     

    "אני מלמד גם קבוצה של כותבים, בירושלים, ובסמסטר ב' גם בקורס באוניברסיטאת תל-אביב, יחד עם פייטנים המלמדים לשיר את השירים במסורות שונות, במסגרת 'קהילות שרות'. אני חושב שזה גם חלק משינוי בשנים האחרונות ביחס הציבורי לפיוט שאינו משוייך כבר רק לעולם עבר, לגולה או לבית-הכנסת, ומחפש מקומות חדשים בתוך החיים העכשוויים שלנו". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים