למה לי פוליטיקה עכשיו?

למערכת הפוליטית יש בעיה: לקראת הבחירות אנשיה רוצים לחדש את אמון העם שאיבדו. אך איך עושים זאת?

יש לפוליטיקאים שלנו שני כלים בדוקים ומנוסים. האחד מכונה "פנים חדשות". הצורך בהן נולד לפני זמן רב, בתקופת השביעיות והשמיניות, כתוצאה מהשעמום והסלידה מהפוליטיקאים הוותיקים. הכלי השני מזכיר את הסיסמא שבה השתמש השלטון ברוסיה כדי להחלץ מזעם ההמונים: "הכה ביהודים והצל את רוסיה". אצלנו, במקום יהודים יש ש"ס, חרדים ומתנחלים, ובכל מערכת בחירות יש מי שדוהר על הסוס הזה אל הקלפי.

העסקנים הפוליטיים החלו כבר בשימוש בשני הכלים הללו. מנהיג הליכוד שסובל מקשיי אמינות בולטים, מצא פתרון מקורי ברוח "הפנים החדשות". בתהליך תקשורתי מדורג ומתוזמן הקיף עצמו בפנים שמעוררות אמון, בתקווה שכך יתוקן הפגם האישי. זה כמובן פתרון זמני. כבר עכשיו אפשר לראות כיצד כל הארטילריה משמאל עוקפת את החומה ומכוונת הישר אל מרכז המטרה, ושם על-פי הנסיון כל כדור פוגע.

בקדימה ובעבודה פנו לדרך השנייה. מתרבות ההצהרות נגד הסחטנות החרדית, הפגנות שרירים נגד תביעות ש"ס והחרפת החיכוך עם המתנחלים. גם כאן המדובר בצעדים שתועלתם זמנית. הנסיון מלמד היטב כי הסחטנות החרדית מתבססת על יצר שלטון בלתי-מרוסן של הפוליטיקאים במפלגות הגדולות, ועל כן אלי ישי יכול להמתין בסבלנות לתום הבחירות. מי שירצה בשלטון, ישלם לו אז כל מחיר.

האם זה טיבה של דמוקרטיה ואין תרופה לכך? לאו דווקא. בעניין זה אפשר ללמוד משהו מהבחירות בארה"ב. שם הפוליטיקאים מבינים כי הדרישה העיקרית מהמנהיג היא היכולת לקנות אמון, ולכן כשהם צריכים להציג לפני העם מועמד למנהיג, הם זזים הצידה ובוחרים אדם שעל-פי הבנתם מסוגל לקנות אמון לאומי רחב. לעיתים אפשר לבקר את שיקוליו וטעמו של הבוחר האמריקני, אך דבר אחד ברור – המנהיג זקוק לאמונו.

הצורך בקניית אמון יוצר אפשרות מתמדת לחידוש ושינוי בחיים הפוליטיים של ארה"ב. הוא מביא את העסקנים הפוליטיים לחפש בכל פעם מועמד חדש ובעל סיכויים, אפילו איננו מוכר וידוע, העיקר שיש לו סיכוי לקנות את לב העם. הוא הופך את המרוץ לנשיאות למבחן מתיש של המועמדים בשאלה מרכזית אחת: אמון הבוחר.

אצלנו עקרון האמון משחק תפקיד הרבה יותר קטן. כושר השכנוע והאמינות אינם חשובים, ומי שאיבד את האמינות יכול לחזור בשיטת "נחום תקום" בעזרת יח"צנים ופרסומאים שממליצים למועמד לשתוק. השתיקה היא אצלנו תרופת פלא למי שאין לו אמינות או למי שאיבד אותה.

זאת ועוד: באמריקנים יש מידה של תום לב, הם מאמינים למנהיגיהם, מצפים מהם לגדולות ובוטחים בהם, לעיתים מעל המידה הרצויה, אך כאשר מתברר להם ששיקרו אותם, הם מגיבים בזעם רב. את נשיאם ריצ'רד ניקסון הדיחו תוך שלושה חודשים רק בשל חשד לשקר.

ואצלנו, כהונתו הארוכה של אולמרט כראש ממשלה היא סמל המלמד על ערכי המערכת הפוליטית, על הדרישות שהיא מציבה בפני חבריה בדרכם לצמרת ועל הדגם הסופי שהיא מציעה להנהגת העם. הנשיא, ראש הממשלה והשרים שנחשדים בשחיתות או במושחתות, לא נולדו מן הים. הם תוצר טבעי ואופייני של מערכת פוליטית שגידלה וקידמה אותם. בעניין זה אין מפלגה גדולה שאינה שותפה לאחריות. הליכוד הוא צור מחצבתם של רבים מן המושחתים, דרכם צלחה אל קדימה והם מצאו שותפים מסורים ונאמנים במפלגת העבודה.

אולם הנזק הגדול והמשמעותי ביותר אינו הסתאבותה וניוונה של המערכת הפוליטית. מנהיגים אפשר להחליף, ומערכת מנוונת אפשר לשקם ולהבריא. הנזק האמיתי הוא בכך שרוב העם הולך ומשתכנע ש"זה מה שיש" ושאין סיכוי לשנות. אם זו תהיה המסקנה, כי אז תאבד כל תקווה.

זמנים קשים צפויים לנו, והסיכוי לעמוד בהם תלוי בשאלה אם עוד ימצאו בעם הזה אזרחים שלא ילכו שולל אחרי הקוסמטיקה החדשה של הפוליטיקאים ויבינו כי יש צורך בניתוח עמוק במערכת הפוליטית. יש ליטול ממערכת זו את הכוח לחלק כספים ומשרות שהוא מקור לשחיתות, וצריך לשנות את מבנה השלטון באופן שיהיה יציב ומרחיק ראות.

הכרח לחזק את כוחם וזכותם של האזרחים והקהילה לתבוע ולהטיל אחריות על נציגיהם, וחובה ליצור נורמות חדשות של מנהיגות ואחריות באמצעות חינוך, הסברה ודוגמא אישית.

אם יימצאו אזרחים רבים כאלה, זה יהיה הסיכוי והתקווה.

אלוף-משנה (מיל') ד"ר חסדאי הוא היסטוריון ומשפטן