רכוש נטוש

תיאטרון היא אמנות מתכלה. כשהמסך יורד ואור אולם נדלק, העולם שנוצר על הבמה הוא לא יותר מזיכרון שיעלם עם הזמן. כשאלי סיני, מעצב התפאורה והתלבושות, הלך לעולמו בסוף חודש ינואר, עמדו בסכנת הכחדה גם העולמות התיאטרוניים שעיצב במשך יותר מחמישה עשורים לבמה הישראלית.

סיני (במרכז) עם מישה אשרוב ואברהם רונאי (צילום: לז'רר אלון)

נקודות בביוגרפיה הפרטית של סיני כמו "תוציא את השטקר המים רותחים" של אפרים קישון, "מסע לארץ התוף" של יעקב שבתאי, "ליל כלולות" של יהושע סובול, "לילה במאי" של א.ב יהושע וכמובן "אמא קוראז''" של ברכט שעיצב בתיאטרון הבימה, הם חלק קטן מהעשייה האדירה לה היה שותף. עשייה שהיתה נעלמת אלמלא מיהרו אנשים פרטיים לעשות מעשה.

"מפיסטו" מאת הלל מיטפונקט ע"פ קלאוס מאן. תיאטרון ב"ש, 1990 (איור: אלי סיני) 

בישראל, מדינה שחיה מרגע לרגע, שימור מעולם לא היה הצד החזק. כך גם בעולם התיאטרון הישראלי, שבמשך שנים ארוכות לא ייחס חשיבות לתיעוד העשייה לטובת הדורות הבאים. כמו התערוכה הרטרוספקטיבית, "הצגת אופנה", כך מבקשת גם תערוכה רטרוספקטיבית חדשה שתפתח ביום חמישי (18 בדצמבר), בגלריית החווה בחולון, לשמר את פועלו של סיני, מאבות אמנות עיצוב התפאורה שפעלו בארץ.

"זהו מאבק נגד הנצח", אומר מעצב התפאורה רוני תורן, מתלמידיו של סיני שיזם את התערוכה, "אי אפשר להתקדם מבלי להכיר את העבר. אלי השאיר אחריו עבר מפואר, הוא היה אמן גדול ומורה שהעמיד דורות רבים של תלמידים שחבים לו חוב גדול".

"רכוש נטוש". מאקט של במת ההפקה שעלתה בתיאטרון הקאמרי ב-1987

בין אותם שסיני השאיר עליהם את חותמו, היה גם במאי התיאטרון, מיכה לבינסון. "הוא היה איש גבוה ודק במכנסיים קצרים ורגלי איילה, מרחף בצעדי ענק. כבר אז, אך גם סמוך למותו, היה קשה לי לעמוד בקצב. זְקַן תיש גזור בקפידה. קצת רקדן וקצת פלמחניק. לודוויג שוטנברג, שאיש מאתנו לא הכיר, הגיע ארצה ובחר לעצמו שם חדש הכי ישראלי שיכול להיות, תוצרת הארץ – אלי סיני. כמה ישראלי וכמה זר. כמה היפי וכמה פרוסי. כמה אנרכיסט וכמה דוגמטי. כמה פרולטר וכמה אציל. כמה צבעוני וכמה מונוכרום".

גם במאית התיאטרון אופירה הניג, מרגישה חוב כלפי האיש שלימד אותה, לדבריה, את היכולת להפיק מהמילה הכתובה תמונה חזותית. "אלי לימד אותי עיצוב כשהייתי סטודנטית לבימוי. אני זוכרת את השאלות הרבות ששאל, חקר ולא הניח. הרבה אני חבה לאיש הזה שאהב את התיאטרון, אהבה שלמה וטוטאלית. אלי סיני לימד אותי איך לעשות תיאטרון ושמו מזכיר לי למה אני עושה תיאטרון".

סקיצה וצילום ההפקה "צוואתו של כלב" בבימוי יוסף מילוא בהבימה (צילום: יעקב אגור) 

באוניברסיטת תל אביב, שם לימד בחוג לתיאטרון לצד אייקונים כמו עדינה רייך, בנצי מוניץ ועדנה שביט, נהגו להתלוצץ ולומר שאם תולדות האמנות נחלקת לתקופות של קו וצבע, אלי סיני היה לבטח קו ישר. "הוא היה איש חמור סבר, נוקשה וקפדן שידע להגדיר במדויק ממה עשוי מסמר. הוא ניתח דברים בצורה קלינית בשלב שבו נהגו בלימודי התיאטרון בגישה חווייתית", אומר תורן ומדגיש, "כל המעצבים שעובדים היום בארץ מיוסי בן ארי, דרך בוקי שיף ועד פרידה שוהם, כולם היו בניו".

הוא לא הכיר במילה חפיף

היקף עבודתו של סיני היה אדיר. בשעה שמעצבי תפאורות בישראל עובדים בממוצע על ארבע הפקות בשנה, בשנות השבעים היה סיני חתום על 8-10 הפקות במקביל. "הוא היה איש חרוץ, בעל מוסר עבודה, מחויבות ומשמעת שאין כמותם. לא היה אצלו נמוך וגבוה. הוא התייחס לתפאורה לסטודיו למשחק של ניסן נתיב או לתיאטרון הבימה, באופן שווה", אומר תורן, "הוא לא הכיר במילה 'חפיף' וזו אחת הסיבות שהתערוכה הזו והקטלוג שילווה אותה, חשובים כל כך, חשוב שהעולם התיאטרוני השלם שאלי סיני מייצג ימשיך לחיות גם בעידן שבו התבלבלו היוצרות, עולם שבו לא ברור מה חשוב ממה – היצירה או שיווק היצירה".

"לה בוהם". הפקה שעיצב לבית האופרה של קובלנץ בגרמניה ב-1962

לדברי תורן, מבכירי מעצבי הבמה בישראל כיום, סיני היה זה שהשיק אותו למקצוע. "זה היה אקט מאוד אבירי שלא היה מקובל אצלו", אומר תורן, "אלי התחייב בלי דעת לשתי הפקות שיצאו באותו היום וביקש שאחליף אותו באחת מהן. מבחינתי זו היתה העברת שרביט, קרש קפיצה ראשון לתוך המים שלעולם לא אשכח. הוא פתח לי את הדלת".

"יוליוס קיסר". סקיצת במה מתיק העבודות באקדמיה של מינכן 1959-1962

תורן לקח על עצמו את פינוי "קודש הקודשים", הסטודיו של סיני. "גיליתי אוצר גדול שהיה מוכן ומסודר, כיאה ליקה שהיה. היה שם אוסף אדיר של סקיצות ומודלים שלא את כולם אפשר היה להציל. היו מאקטים חשובים ומרכזיים בעשייה התיאטרונית הישראלית שחשבתי שמן הראוי שאחד מהמוסדות התיאטרונים ייקח תחת חסותו". אבל אף אחד לא נרתם. "ניסיתי את כולם ומהר מאוד הבנתי לתדהמתי שאין לזה תקומה, אף אחד לא מצא בזה עניין". בצער רב נאלץ תורן לזרוק לא מעט מהאוסף.

"במשך שנה חייתי עם המזוודות של אלי סביבי. כל הזמן הזה חשבתי על לידיה פינקוס, מעצבת ענקית שנפטרה עשור קודם לכן ומעולם לא זכתה לתיעוד עבודותיה בתערוכה או בקטלוג. לא רציתי שזה יקרה שוב", אומר תורן, "מעבר לחוב האישי שלי לאיש, היה לי חשוב שהעשייה האדירה הזו תישאר כדי שיוצרים צעירים יבינו שאנחנו לא ממציאים את הגלגל אלא ממשיכים את הדרך. אם אתה מצייר חמניות, כדאי שתדע שואן גוך עשה את זה קודם".

"מעבר לגבולין" עיבוד של יוסף מונדי לברנר. תיאטרון הבימה, 1970

מה שייחד את סיני, לדבריו, היה השילוב המופלא בין הארציות לפואטיקה. "הוא היה איש שבא מגרמניה והתאהב בחלודה, בברזל, באור הישראלי, בעצי הזית ובגבעות השומרון. כל התפאורות שלו הריחו מישראליות למרות שהוא עצמו היה כל כך לא ישראלי", אומר תורן. "הוא היה תפאורן של חלודה, לכלוך, מלח וקורוזיה שמהם גיבש את הטקסטורה של החיים פה מצד אחד, ומהצד השני היתה הפואטיקה שנבעה אולי מהגעגוע לגרמניה, מולדתו, שממנה ברח עם משפחתו ב-1939. הוא הגיע הנה כילד לא מתוך בחירה ובסוף ימיו התגעגע מאוד לַשם שהשאיר מאחור. הוא היה רץ מדי יום למכון גתה לקרוא ספרות גרמנית".

רגע לפני שהכל נמחק

בתערוכה בחר תורן להציג לצד הסקיצות והמודלים גם תמונות במה. "הוא היה רשם מעולה והיה חשוב לי להראות את יכולת הרישום שלו ואת הכישורים המקצועיים, אבל גם להראות את המעבר של הסקיצה לבמה". דוגמאות של סקיצות, תמונות במה ומקטים שיוצגו בתערוכה בין היתר הם מתוך הפקות דגל כמו "מירהלה אפרת" של גורדין שעלה בתיאטרון הבימה, "רכוש נטוש" של שולמית לפיד ו"צוואתו של כלב" שביים יוסף מילוא.

"סיפורי הופמן". בית האופרה של קובלנץ בגרמניה, 1962

מדוע לדעתך מדף הספרים של עבודת הבמה בתיאטרון הישראלי כל כך דל?

"זו שאלה טובה. זה נכון שיש מעט מאוד ספרות מקצועית שתיעדה את העשייה. יש ספרון קטן על מעצב התפאורות עמנואל לופטגלאס שהיה גם צייר, על מרסל ינקו ואריה נבון. אין מסורת של תיעוד. אולי כיוון שתיאטרון מטיבו היא אמנות מתכלה. התפאורה, הרי, כשהיא עומדת על במה ריקה אין לה כל ערך. רק כשנדלק האור ובאים השחקנים היא חיה. מצד שני היא חלק משפה שאם לא משמרים אותה, אין לה המשכיות.

"בארץ שימור המסורת התיאטרונית נעשה בזכות משוגעים לדבר כמו שמעון לב ארי שנלחם בחירוף נפש להשיג כל נייר ולשמר ולתעד, או זאב רייכל, שהיה אחראי על ארכיון הקאמרי עד שנפטר. יש מעטים שכאלה אבל זה צריך לבוא מלמעלה מתוך הבנה מובנית של חשיבות החינוך, ההשכלה והנחלת הזיכרון".

"חתונת הדמים" מאת לורקה בבימויו של ויקטור גרסיה. תיאטרון הבימה, 1980 

גם התערוכה הנוכחית לא היתה קורמת עור וגידים אלמלא נאספו אנשים פרטיים, חברים למקצוע, קולגות וידידים שקיבצו מכספיהם על מנת לגרום לזה לקרות. את הקטלוג מימן מפעל הפיס. מוסדות קטנים כמו בית צבי וסמינר הקיבוצים תרמו גם הם על פי יכולתם. גם תיאטרון באר שבע, שנאבק על קיומו, שלח צ'ק. לעומתו מוסדות התיאטרון המרכזיים, גם כאלה בהם עבד סיני לאורך עשרות שנים כמו תיאטרון הבימה בו היה המעצב הראשי ותיאטרון הקאמרי, העדיפו שלא לקחת בפרויקט חלק.

"מרוב בהלה של קיום מהיום להיום, הם מאבדים את המבט הכולל על עולם התיאטרון וזה חורה לי", אומר תורן, "זה לא רק אלי סיני שעומד על הפרק, זה כל העושים במלאכת היצירה התיאטרונית שעם לכתם יימחקו כלא היו.

תיאטרון הבימה היה צריך לחבק תערוכות כמו זו שמתקיימת בירושלים או הרטרוספקטיבה לאלי סיני ולא לבעוט בעבר שעליו הוא נסמך. זו תעודת עניות לתיאטרון הלאומי שמלמדת על סדר עדיפויות משובש. אנחנו צורכים היום בתיאטרון רק את העכשיו. כל המחזאות העכשווית אינה מתכתבת עם מה שקדם לה ולאט לאט הוא נשכח. אנחנו צורכים פלסטיק וחומרים מתכלים כי זה מה שיש. חלק מהתערוכה הזו מבחינתי נעוץ ברצון לעצור את הסחף הזה, לשים אצבע קטנה בסכר".

תורן קושר בין היחס המזלזל של התיאטרונים ליוצרים ולשימור, בהתייחסות הדלה, לדבריו, של הביקורת הישראלית כלפיהם. "יושבים פה בארץ יוצרים שרמתם בינלאומית ומהגבוהות בעולם. הם הולכים ליד הקירות, אף אחד לא יודע עליהם כי הם לא מקדמי מכירות", אומר תורן.

"ביקורות על אוכל ומופעי רוק יורדות לפרטי פרטים, אבל הכתיבה על תיאטרון בארץ לא מקצועית ולא בוגרת. ברוב המקרים, הביקורת מסכמת את נושא התפאורה במילה. 'תפאורה מקסימה', אבל מה זה אומר? תפאורה היא מילה שקרית שמשמעה 'תקשט לי את הבמה', 'תעשה שיהיה יפה'. למעשה עיצוב במה הוא כתיבה מחדש של החלל. ואנחנו משלמים על כל זה מחיר. אין פה שיח תיאטרוני. מי שמכתיב את הכללים הן המחלקות השיווקיות והקניינים. זו הסיבה ששפת התיאטרון הישראלי אינה מתפתחת לא בכתיבה ולא בעשייה. אנחנו רק מספקי מוצרים. אין לנו היזון חוזר, אין פידבק".