באוויר, ביבשה ובטיפול נמרץ

גלישת גלים זה המון עבודה על מעט מאוד תוצרת. צריך לעקוב באדיקות אחרי התחזית, לקום בשעות מטורפות, לשכשך במים קפואים, לספוג פציעות מהגיהנום ומי מלח בפצעים - וכל זה סביב יומיים בשבוע שבהם הים שלנו מואיל בטובו לייצר גלים. יומיים בשבוע, שבוע בחודש, 100 ימים בשנה. זה כלום. מה עושים בשאר הזמן חוץ מבחורות שמתלהבות מגולשים? מנסים דרכים חדשות ומקוריות להפיג את הקריז. ולפני שאציג לכם חמש כאלה, אבקש להסב את תשומת ליבכם לעובדה שבשום מקום במשפט האחרון לא הופיעה המילה "מומלצות". לא, פשוט שלא תטבעו ותמותו ותבואו אלי בטענות.

"שעה אני מנסה לדוג פה חתול ים" 

1. עם גרר: Tow-in. גלישה על גלי־ענק תמיד היתה גולת הכותרת של ספורט הגלישה. באזור החוף נוצרות מפלצות המים האלה מעל שוניות - מה שהופך את הקטע של לתפוס אותן לניסיון התאבדות - אבל יש גם כמה נקודות בלב ים שנוצרים בהן גלי ענק מסיבות שונות (וכן, ניחשתם, זה קיצור של "שונות מדברים שאני מבין

 בהם"). כמה ענקיים יכולים להיות הגלים האלה? ובכן, יש כאלה שמגיעים לגובה של יותר מ־30 מטר. זה די ענק; עכשיו נשאר רק העניין הפעוט של להגיע עד לגלים האלה ולטפס עליהם.

כמעט בלתי אפשרי לחתור בסביבה העוינת של גלי הענק האלה, אז חבורת גולשים מהוואי הגתה פיתרון מבריק: גוררים את הגולש אל תוך קיר המים באמצעות אופנוע ים, או שמנחיתים אותו אל הגל ממסוק. מכאן והלאה הכל עניין של מידת הניסיון והיקף הביצים. פיתוח עדכני ומעט אנושי יותר של הטכניקה הזאת הוא Tow-at; כאן מנצלים את מהירותו של אופנוע הים כדי לצבור מהירות בתוך גלים פחות גבוהים ויותר קרובים לחוף. את המהירות הופכים הגולשים לקארבים, פרונט־סיידים בק־סיידים ושאר תרגילים אוויריים.

2. עם מכלית: Tanker surfing. השובל שספינות ענק משאירות אחריהן בים הוא למעשה גל מלאכותי ארוך ולא מנוצל. אם תופסים אותו ברגע הנכון וכשהים שקט, אפשר לגלוש עליו במשך דקות ארוכות. כל מה שצריך הוא סירה מהירה שתביא אותך עד המכלית, ותאסוף אותך מהמים לפני שמכלית אחרת עושה ממך סביצ'ה. כמה מסובך זה יכול להיות?

3. עם שובל: Wake surfing. יישום של אותו עיקרון שבבסיס הגלישה על שובלי המכליות, רק נפוץ הרבה יותר ומיועד בעיקר לאגמים ולמפרצים שקטים שבהם אין גלים בכלל. במקרה הזה יוצרת את השובל סירה מהירה שהמשקל שלה מרוכז

 בצד אחד, או אופנוע ים, והגלישה מתבצעת על גלשן גלים קצר. הגולש יורד מהסירה אל השובל בעזרת חבל טרפז של סקי מים, ומיד אחרי שהוא מתייצב הוא משחרר את החבל ומתחיל לגלוש. במצב אידיאלי הוא אמור להישאר במרחק קבוע פחות או יותר מהסירה, כך שאפשר לזרוק לו בוטנים ו/או אבנים קטנות. יש אפילו סירות מיוחדות לעניין הזה שמצוידות בוודג' - כנף שמותקנת ?על למדחף הסירה, ויוצרת גל גבוה ויציב.

4. עם עפר: Dirt windsurfing. לגולשי רוח יש חיים קצת יותר קשים מלגולשי הגלים. רוח קצת יותר קשה לייצר באופן מלאכותי, וכשאין רוח אין סיבה להוציא מהבית את הציוד היקר. לפעמים דווקא יש רוח בשפע אבל הים רחוק - למשל אם אתה גר בצפון דקוטה או בגבעתיים - ואז צריך לחשוב על פיתרונות יצירתיים באמת, כמו סקייטבורד עם צמיגים גדולים שמחליף את הגלשן. בסקייטבורד הזה יש נקודת עיגון מיוחדת לתורן המפרש, ורצועות שאליהן משחילים את הנעליים. אפשר לקפוץ איתו ולגלוש - סליחה, לנסוע - במהירויות גבוהות ככל שהרוח

 מאפשרת. אם הרוח מספיק חזקה אפשר אפילו לקפוץ איתו לגבהים מרשימים, והדרך חזרה אל קרקע המציאות מספקת הזדמנות טובה לעמוד על ההבדל העיקרי בין הספורט המתפתח הזה לבין ספורט ימי מסורתי.

5. עם עפיפון, ולא יעזור לך לקרוא לזה מצנח: Kiteskating ו־Snow-kiting. קייט־סרפינג זה גלישת גלים בעזרת עפיפון גדול (שאנחנו, מטעמים ברורים, מעדיפים לא לקרוא לו ככה). קייט־סקייטינג זה בדיוק אותו דבר, רק עם גלגלים ובלי ים. וסנו־קייטינג זה כבר אופציה חורפית שמגיעה ממקומות קצת פחות טרופיים מישראל, ומחליפה את הגלשן בסנובורד - אידאלי למישורים קפואים ולאזורים מושלגים שאין בהם רכבל או חובבי סקי וישבנים. אגב, גם אצלנו בוצע לפני שנתיים סשן סנו־קייטינג חלוצי בחרמון, בחסות הדבר הזה שאתם מחזיקים כרגע.

לא נו, העיתון.