אלגנטי, נעים וקליל - היין של עמק הלואר

נפת היין (אפלסיון) סנסר, שוכנת בקצה המזרחי, הרחוק מהאוקיינוס, של עמק הלואר. הלואר, נהר רחב ו"עצל" שזורם מעט דרומית מפריז, עובר בין עשרות נפות יין שפזורות לאורכו. זהו אזור מורכב למדי, אבל יש משהו שמאחד את כל היינות שלו, בכל זאת.

בעבר נחשב כל הלואר לאזור הצפוני, פחות או יותר, שבו אפשר לגדל ענבים ליין אדום, אך עם ההתחממות הגלובלית, כל זה השתנה. כיום רואים יותר יינות אדומים מהאזור, בין אם זה קברנה פרנק ובין אם זה פינו נואר (ממערב למזרח), אבל עיקר היינות הם לבנים. את היינות של הלואר, בין אם הם לבנים ובין אם אדומים, מאחדת הקלות שלהם. אלה יינות בעלי אלגנטיות מצד אחד, ונעימות וקלילות, מצד שני. הם יכולים להיות יבשים, כמו באזור פואי פומה וסנסר, או יינות מתקתקים, כמו במרכז החבל הארוך (אזור סומור).

למרות שהשם "סנסר" מוכר לרבים, היינות מהלואר סובלים בשנים האחרונות מירידה קשה בתדמית שלהם. כמויות גדולות של יין שהופק ויוצר במוסקדה, במערב, אבל גם בחבלים אחרים, הביאו לדילול האיכות שלו ולירידה באיכות. "כשמתחילים מיינות לבנים, שהאופי שלהם רחוק מלהיות 'עוצמתי', אתה כבר בנחיתות מסויימת", אמר לי לא פחות מאשר קלוד פורנייה, אחד מהבולטים שביצרני היין בסנסר ואזור הלואר, שהגיע לארץ בחודש שעבר לכבוד תערוכת היין "סומליה". "כשיש תחרות קשה מהעולם החדש וסגנונות ואופנות משתנים, צריך להיות מאוד זהירים במה שעושים, אחרת נקלעים לצרות צרורות. יקבים רבים באזור נסגרו כבר, או בתהליכי סגירה".

פורנייה, שמוביל היום את יקב Fournier Pere & Fils, מכיר היטב את המצב לאורך הלואר, כיוון שמלבד יין משלו, הוא משווק גם יינות מאזורים רבים אחרים בצרפת, כולל דרום המדינה ואזור בורדו.

במילה אחת, "אדמה"

יינות הלואר אלגנטיים, לא מאסיביים, שעשויים משנין בלאן או סוביניון בלאן (בעיקר), ומקברנה פרנק או פינו נואר מהקצה האדום. פואי פומה וסנסר הם שני האזורים העיקריים במערב, בואכה בורגון, ובהם נתרכז הפעם. ביקשתי מפורנייה להגדיר עבורי במילה אחת את האזור שלו. התשובה הייתה, ללא היסוס "האדמה". לא טרואר - הקרקע, אלא האדמה עצמה. משם, הוא אמר, הכל מתחיל. לא מהנהר, שמגיע לאזור מצפון, ולא ממערב, לא מהגובה ואפילו לא מהרוחות שכביכול זורמות מהאטלנטי. הכל מתחיל ונגמר בסוג האדמה.

אדמות פואי פומה (Pouilly Fume) שבהן יש יותר צור, הופכות את היינות של האזור לאלגנטיים, מבושמים ועדינים יותר, ובעלי יכולת התיישנות, ואילו האדמות ממערב לסנסר, מגוונות יותר, ויש בהן יותר חימר, הופכות את היינות למורכבים יותר מצד אחד, אבל גם לבעלי גוף יותר, מצד שני. בין לבין היינות קלים יותר, והם מגיעים מאדמות בהן יש יותר חצץ ואבן גיר. מנטו-סלון, ממערב לסנסר, היא עוד נפת יין שפורנייה מגדל בה ענבים. שם, לדבריו, הקרקע גירית (קלציט, בעיקר), והיינות קלים יותר, כמו באותו תווך שבין סנסר ופואי פומה.

פורנייה הוא היצרן השני בגודלו בסנסר. בשנות החמישים היו לחברה רק 20 דונם של כרמים בסנסר, והיום הם בעלים גאים של 560 דונם בסנסר, 200 בפואי פומה ו-150 דונם במנטו סלון. מי שמכיר את שיטת חלוקת האדמה בצרפת, יודע שלא קל לרכוש כרמים טובים או קרקעות, שאחרי כמה דורות מתפצלים בין יורשים רבים.

מבחינת מכירות, פורנייה, כמו יצרנים צרפתיים מצליחים אחרים, מייצא את מרבית היין שלו: כ-70% יוצא לבריטניה, ארה"ב וכמה עשרות מדינות נוספות. הוא אוהב, כך הוא אומר, למכור את היין בעיקר למסעדות ואז לחנויות יין. יש מקומות בהם הוא הסנסר היחיד, פותח את השוק עם היינות הלבנים שלו.

סוביניון בלאן, אה לה פורנייה

כששאלתי את פורנייה מה לדעתו עושה את היינות של סנסר לסוביניון בלאנים הטובים ביותר, כי הלא אי אפשר שיהיו אחרת, הוא אמר כי יין לבן צריך חומציות טובה - פירותיות. "האדמה נותנת עומק וגוף. בסנסר, לסוביניון בלאן יש פרי וגוף. בספרד יש גוף, אבל אין פרי. בצ'ילה יש פרי, אבל אין גוף. בניו זילנד הכרמים מושקים, אבל יש להם איזון טוב, זה הסוביניון בלאן הכי קרוב לסנסר".

ענבים שמשקים אותם, אומר פורנייה, הופכים את היין ל"ירוק". חשיפה גבוהה לשמש גם היא לא מיטיבה עם הענב הבהיר, וגם פה לסנסר יש יתרון על פני ניו זילנד. באשר לפינו נואר, כאן הוא חייב היה להודות שהסנסר פשוט יותר "לשתיה" מזה של ארץ הקיווי הדרומית.

ובאשר ל-2008, הוא אומר כי זו היתה שנה מעורבת. קיץ חם וקשה, אבל ספטמבר היה נוח, עם הרבה שמש יחסית, ש"ריכזה" את הענבים. באופן מוזר לחלוטין הם התחילו לבצור ב-15 באוקטובר, כמעט שלושה שבועות אחרי המועד של שנת 2007. הימים, הוא אומר, "משוגעים לחלוטין".

אף מקסים, לימוני ומאוד נעים. יש ביין הזה הרבה טריות ופריכות מעניינת ממש. הכל זורם בו: בפה הוא עדין, לימוני ועם זאת קצת טאני, באופן ביזארי לחלוטין. מצוין. יבש וטוב. זהו Vin de Pays du Jardin מחלקים שונים של הלואר, ומחירו כ- 50 שקלים לצרכן. תמורה מדהימה בעיני, שנה אחר שנה.

להזכירכם – זה מקום ה"אמצע" שבין סנסר ופואי פומה, אבל גם כך, הוא פשוט מדהים. אף מפתיע ומורכב, פה מעולה ומאוזן. סיומת יבשה, איכותית והרמונית. זהו יין צעיר, שיש לו לפחות עוד חמש-שש שנים, והצרה היחידה היא שהוא עדיין לא בארץ (יבואן: מינקול).

פה מרגישים כבר היטב את גווני וניחוחות האבק שריפה וה"פלינט" של סנסר. לעיתים, היינות מהאזור הזה נוטים להיות מוגזמים עם התכונה הזאת, אבל לא כך כאן. האף מאוד מאוזן ופירותי, עם הפלינטיות הזאת. בפה הוא יין טוב, בעל גוף אך לא כבד. יין לבן במיטבו. כרגע יש בארץ עדיין מבציר 2004, למרות שבציר 2006 הוא זה שייכנס למכירה בזמן הקרוב. יין לעשור שנים, בלי קושי. ה- 2006 מעט שמנוני, ובעל פה הרבה יותר רחב מה- 2004.

באף יש ליים ומעט פלינט. זהו יין יבש, טוב, שפחות הלהיב אותי. קצת קצר, אם לומר את האמת.

שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק"