למען השם, הפסיקו להתפלל למים

אחד ההבדלים העיקריים בין חברה פרימיטיבית לחברה מודרנית הוא שבחברה פרימיטיבית סומכים על הטבע/ האלים/ הברכות או הקללות באספקת מוצרי היסוד, ואילו בחברה מודרנית דואגים לאספקה נאותה ומוסדרת שלהם בלי לסמוך על הנס. כך למשל בחברה פרימיטיבית מתפללים שלא יבוא חלילה שיטפון שיכלה את היבולים, ובחברה מודרנית בונים מחסומים מפני הצפות. בחברה פרימיטיבית מתפללים שהמזיקים והחרקים לא ישמידו את הפרי, ובחברה מודרנית דואגים להדברה ולכיסוי העצים מפני אלה.

ישראל הייתה פעם חברה מודרנית להפליא. ידענו להביא מים למדבר ולהפריח את השממה. ידענו לבנות בתים במקומות שוממים. ידענו לגדל ולטפח חקלאות באזורים שקודם לכן גדלו בהם רק חרולים ודרדרים. התחלנו בייבוש ביצות והמשכנו במוביל הארצי. המצאנו טכניקות השקייה וגידלנו ירקות על מצעים מנותקים. היינו שם דבר בעולם בחדשנות, בתעוזה ובמודרניות.

אבל בשנים האחרונות, יחד עם ההידרדרות הכללית בכל תחומי החיים, חזרנו בצעדי ענק גם אל הפרימיטיביות. אין כמשבר המים כדי להוכיח לאיזו דיוטה תחתונה נפלנו. אילו היינו כפי שהיינו צריכים להיות – היינו מאושרים על כל יום שמש בחורף והיינו מתפללים לכך שלא ירד גשם.

את משק המים צריך היה לנהל, ומזמן, על יסודות כלכליים ברורים של ביקוש והיצע. אם באמת היינו רוצים לחסוך במים, היינו בראש ובראשונה מנהלים נכון את הביקוש למים, ומבטלים את שיטת החיוב הנוכחית של המים במגזר העירוני. העיריות קונות כל מ"ק של מים במחצית ואף פחות מהמחיר שהן מוכרות אותו לנו, התושבים. כלומר: שיטת קוסט פלוס. על כל מ"ק מים שהעירייה מוכרת לתושביה היא מרוויחה פי שתיים ויותר. אז איזה תמריץ יש לחסוך במים? להיפך. בזבוז המים מעשיר את קופתה של העירייה פעמיים – גם בגין המים וגם בגין אגרת הביוב.

זו הסיבה למשל שאין אנו נוקטים במדיניות של שימוש במי דלוחין (מים שעברו שימוש אחד בבית וניתנים לשימוש נוסף כגון הדחת אסלה או השקיית גינה) כי אז נצרוך, רחמנא לצלן, פחות מי שתייה והעירייה אנה היא באה עם קופתה המידלדלת?

גם הקצבת המים למגזר החקלאי במחיר מסובסד, בלא כל קשר לגידול או למקום הגידול, היא שערוריה רבת ימים. מדינת ישראל צריכה לעודד התיישבות בגבולותיה, בנגב ובגליל ולכן חקלאי במושב שתולה או זרעית, כמו גם רעהו בערבה התיכונה צריך לקבל סיוע (בדיוק כפי שיש לסייע לכל אדם הבוחר להתיישב בחבלי הארץ הללו). אבל מדוע הסיוע צריך להתבטא בסבסוד המים? ועוד יותר, מדוע חקלאי בפאתי הרצליה או בשולי כפר סבא או אשדוד צריך לקבל מים במחיר שמשלם רעהו בגבול הלבנון? ללובי החקלאי בכנסת הפתרונים.

ועכשיו להיצע. כבר מזמן היינו צריכים להתפיל לפחות 500 מליון מ"ק של מים בשנה אבל כיום אנו מתפילים כ-100 מליון מ"ק בלבד. למה? תשאלו את אגף התקציבים. בימי כהונתי כשר התשתיות הלאומיות כיליתי שעות בוויכוחים אין ספור עם נערי האוצר בניסיון לתאם בין כל גופי המים השונים והמשונים בישראל, כדי לשנות ולו משהו מהמדיניות המטופשת הזו. לא רק אני לא הצלחתי. גם אריק שרון נפל שדוד מול אלה.

כי הרי יש לנו באמת, ובלי ציניות, ארץ נהדרת. איפה יש עוד בעולם ארץ שטופת שמש באמצע החורף ובמרחק כמה שעות טיסה מאירופה הקרה והקפואה? כל תייר ותיירת שנמלטים לכאן מן הכפור השורר בארצותיהם, שווים לנו כסף רב שאיתו נוכל להתפיל מים, לטייב מי שופכין, לעודד מחקר בתחום החיסכון במים ואפילו לסייע לרשויות המקומיות. התיירים מחפשים שמש ולא גשם. חום ולא קור. לכן – כל יום בו השמש זורחת הוא יום של ברכה למשק הישראלי.

אם נהיה חכמים כמו פעם, נפסיק גם לשאוב מים מהכנרת, נפתח את סכר דגניה, וניתן לטבע לתקן את הנזקים הנוראים שגרמנו לים המלח ולנהר הירדן. ואז נביא נופשים לים המלח, ולכנרת שתהיה מלאה במים נביא צליינים. בכספים שהם ישאירו לנו נוכל להתקלח כל היום ועוד יישאר לנו עודף, הרבה עודף....

אז למען השם, הפסיקו להתפלל לגשם והתפללו לקצת יותר שכל אצל קובעי המדיניות.