ה"אמת" של האח הגדול

למה הגיבה קהילת האמנים בישראל ל"אח הגדול" בזעם מיוחד? למה היא לא הגיבה כך לתוכניות ריאליטי אחרות? למה לא הגיבה בזעם כזה על אלף הצורות האחרות של תרבות השטות ותרבות הרייטינג?

סיבה ברורה אחת היא צירוף המקרים: "האח הגדול" הגיעה אל תוכנית הסיום בדיוק כשאיגוד אמני ישראל יצא למאבק נגד זכייניות הערוץ השני. דו"ח הרשות השנייה פורסם יומיים לפני השידור והצדיק את טענות האיגוד: הזכייניות לא עומדות בדרישות הזכיון, הן מפיקות ריאליטי במקום דרמה, במקום קולנוע דוקומנטרי.

אבל יש גם סיבה אחרת לכעס המיוחד. היא איננה כספית וגם לא קשורה לרייטינג. היא נמצאת במילה הקטנה והפשוטה: אמת. תוכניות ריאליטי, יותר מאלף השטויות המשודרות, אומרות שהן אמת. ומה שיש בהן הוא עלבון לאמת. ועל עלבון לאמת אמנים לא עוברים לסדר היום. זה עלבון שפוגע בנקודה העמוקה ביותר של יצירתם, לרוב גם של חייהם.

אומרים שאמנים רוצים הצלחה, תהילה, השפעה. הכל נכון, ועדיין יותר מכל זה הם רוצים אמת. הרגע שבו משיכת מכחול אחת מצליחה להיות אמיתית, הרגע שבו דמות בסיפור מחייכת חיוך אמיתי אחד, זה רגע האושר החזק ביותר, מותר לומר האמיתי ביותר, של האמן. בשביל להגיע אל הרגע הזה הוא כותב ומוחק וכותב, בשביל הרגע הזה הוא מחכה לפעמים שנים לפני שהוא מעז לפרסם, בשביל הרגע הזה הוא מתאכזר לעצמו ולאנשים יקרים לו.

לכן כאשר מבזים את האמת, כאשר קוראים בשם "ריאליטי" למה שהוא הכל מלבד ריאליטי, פוגעים בציפור נפשם של אמנים.

אמת מקוממת במיוחד

כעס כזה לא היה מתעורר מול הירודה שבטלנובלות, מול הטפשי שבמשחקי הטלוויזיה. כי טלנובלה היא בדיה, ומשחק טפשי הוא עדיין משחק. אבל ריאליטי מתיימר שלא להיות בדיה, שלא להיות משחק. הוא קו ישיר אל "אמת". ואמת במרכאות כפולות מקוממת במיוחד.

אמנים לא מזלזלים בבדיה ובמשחק. להיפך. "האח הגדול" הוא זה שמזלזל באלמנטים הללו. אמנים ידעו מאז ומעולם שהדרך אל האמת עוברת דרך בדיה, דרך עלילה שאין שום דבר בינה לבין האמת האישית של חיי האמן. אמנים תמיד אהבו את המשחק שבחרוז, שבמסכה, שבאירוניה.

עגנון נהג ללכת לבית הדואר המרכזי של ירושלים כדי להקשיב לסיפורים שמספרים זה לזה העומדים בתור. נסים אלוני לא כתב שורה אחת שאין בה משחק ומסכה. דווקא כיוון שבקצה הדרך חותר האמן את האמת, הוא יודע שהדרך לשם קשה, מתפתלת, סתירתית. "מיטב השיר כזבו", אמרו כבר קדמונים. כל מלאכת האמן היא ההרפתקה הגדולה, הקשה, המלאה-הפתעות, של חיפוש האמת שבתוך הבדיה על האיש שהתעורר בבוקר וגילה שהוא מקק, או על הילדה שנכנסה אל תוך המראה שלה. ואז באות תוכניות הריאליטי ומעליבות את העבודה הקשה (וגם המשועשעת) של החיפוש אחר האמת במקום הבלתי צפוי.

ה"אמת" של הריאליטי היא לא קשה ולא מפתיעה. היא תמיד נמצאת במקום הצפוי ביותר. לעומתה, האמת של האמן מפתיעה את קהלו ומחייבת אותו לחשוב מחדש על מה שידע עד שפגש ביצירה. ה"אמת" של הריאליטי מחניפה לקהל ומאשרת את דעותיו הקדומות.

אבל כל זה נכון לגבי כל תוכניות הריאליטי. מה הרגיז במיוחד ב"אח הגדול"?

בריאליטי שהוא תחרות הרזיה, "האמת" עוברת דרך משימה. כך גם בהישרדות באי שומם. רק ב"אח הגדול" אין שום משימה. המתחרים לא צריכים להשיג כלום, לא צריכים להיות טובים מחבריהם בשום דבר. הם צריכים להיות. רק להיות.

ואיך שופט הקהל מי מהם "היה" יותר מאחרים? מה קנה המידה שמבדיל בין "להיות" טוב לבין "להיות" רע? קנה המידה הזה הוא ביזוי של משהו שהוא יקר לאמנים עוד יותר מתכונת האמת. זו האותנטיות.

לפני שהאמן משכנע צופה אחד או קורא אחד שיש אמת ביצירתו, הוא צריך לשכנע את עצמו. חנה מרון, שחגגה השבוע 85 שנה, אמרה שלהיות שחקנית זה לשכנע מישהו שהיא מסוגלת להיות אם שרוצחת את ילדיה, כמו מדיאה; אבל כדי שתוכל לעשות את זה היא חייבת קודם כל לשכנע את עצמה, ואפילו למצוא את גרעין הרוצחת בתוך עצמה.

אותנטיות היא אמת שלא מופיעה מחוץ לאמן אלא בתוכו, בינו לבין עצמו. ו"באח הגדול" ההחלטה לעשות ריאליטי-על-שום-דבר היא החלטה לעשות ריאליטי על אותנטיות, על הנאמנות של אדם לעצמו, לא למשימה שהוא צריך לבצע. כאשר מבזים את האותנטיות – וב"אח הגדול" כל הזמן מחליפים אותנטיות בוולגריות או במשחקי אגו, מבזים את בית הדין הגבוה ביותר של האמן. זה בית הדין שבו שופט האמן את עצמו אם יש בו או אין בו אמת שלא באה למצוא חן בעיני אף אחד, מלבד בעיניו שלו.

פרופ' נסים קלדרון מבקר ספרות ומרצה באוניברסיטת בן גוריון