המשך התחרות
"אם אבא לא היה שוכב על המיטה, היינו מצליחים טוב יותר ומשמרים את עצמנו כמו בצנצנת זכוכית עם נוזל שקוף. כך גם היינו מתפתחים". החלק השני של הסיפור "תחרות" של סמי ברדוגו, מיוחד ל-ynet
"אני רואה נערה בוכה. הדמעות שלה אדומות אבל לִבּה משקר אותי" (ויז'ואל פוטוס)
עוד פעם מדברים על אתמול. אילן בַּפֶּה של כולם. אני רואה נערה בוכה. הדמעות שלה אדומות אבל לִבּה משקר אותי. מה היא באמת יודעת עלי? איך היא יכולה ללמוד על ביתי ועל האנשים שגרים איתי? איפה אבא שלי בראשה? אי-אפשר לספר לה, או למישהו אחר, שאילן בכלל שכן שלי, שהוא סתם ילד נורמלי שקיבל אבן בראש והתרסק כמו גוויה עלובה של מלחמה חסרת רחמנות, כזאת של כנופיות משוגעות עם ילדים-חיילים שמחזיקים בגאווה רובה בידיים.
בבית-הספר השיעור מתחיל. התלמידים מזכירים את הטיול השנתי. הכיתה מנסה להבין מה הצלחנו להשיג בארבעה ימים מרוכזים. אני מתקדם ממנה ולא צריך להקשיב. רעיונותיי מוליכים אותי שולל אל הרס שיהיה משופר מהשאר. אין על מה לדבר עם הכיתה המתפתחת לכיליונה, בטח לא על הטיול השטני. גמרנו איתו ואפשר לדחוס
אותו לקבר הזיכרון. העיניים רוצות לישון והמורה כל-כך תקוע. בכל מקרה, גם האסון של אילן כבר קרה. לידי יושבות נערות רגשניות. הן אומרות שאמא של אילן מתנהגת כמו חולה מטורפת, יושבת סהרורית ליד מיטתו בבית-החולים. מישהו שואל אם אפשר לבקר אותו. כולם יודעים שלא יתנו לנו לראות את אילן מחובר למכשירי הנשמה ולבלונים של חמצן. "הוא בסך-הכל בן אחת-עשרה", אומר תלמיד בריון, "מה פתאום, הוא בן שתים-עשרה", נער אחר מחזיר לו.
בדרך חזרה הביתה האוטובוס מתפוצץ מרעש. יש בתוכו כל-כך הרבה חיים ולאף-אחד אין מושג איך נכון להשתמש בהם. עוד מעט ניכנס לרחוב הראשי של הישוב הקטן. רק שלא יהיו הודעות חדשות על מתים. אצלנו מדביקים מודעות אֶבֵל באותיות שחורות מדי ועושים זאת בשמחה מסוימת. מפזרים אותן לאורך הרחוב ובעיקר בכיכר המרכזית. איך ייראו האותיות של אבא בין הצבעים האחרים? עכשיו גם השם של אילן מצטרף לסיכויים. התחרות קשה יותר לאנשים שגוססים פה, אבל בשבילי זה טוב. גם היום אני רוצה לנצח ולהישאר עם הימים הבטוחים.
האוטובוס עושה פנייה ימינה. הנה אנחנו בפנים, בעומק התהום המבעבעת בדממה שקרית. לא רואים כלום על הקירות וגם לא בכיכר הנאנחת מתפקודה. אני נושם לרווחה. השמש מרביצה עלי כשאני יורד לרחוב. הרגליים מתקדמות וכולי מנסה להפוך אדיש וקרוע למקום ולארץ, אבל המצבים אצלנו לא עושים לנו חיים קלים. איפה יש מקום טוב עכשיו?
אני עובר ליד הבית של אילן. נראה כאילו נטשו את המבנה לפני שנים. אין שם אמא ואין סיכוי שיהיה אבא. המלים שנאמרו אתמול ממשיכות להדהד בכי שקט על הכביש. איזה מסכן אילן, אני חושב ופותח את השער לחצר. בפנים הבית חשוך. סגרו את התריסים והזיזו את הוילונות. אבא עוד כאן, לא עשה התקדמות מאתמול. מי הדליק את הטלוויזיה? בטח לא סבתא כי היא מתעניינת אך ורק בריבוע שלנו. אני מציץ על המסך ולא מבין איך בכלל אפשר לעשות ספורט בצהריים? איך הם מתאמצים באמצע היום? למה פניהם רציניות וגופם משתוקק אל החשק ואל תוצאה נמוכה במספרים דיגיטאליים של שעון אדום? האולימפיאדה האלופה נראית כל-כך חשובה. היא נמצאת במקום הזה שנקרא סֵיאוֹל. אלוהים יודע איפה בכדור-הארץ הספורטאים האלה קורעים את נשמתם.
איך הם מתאמצים באמצע היום? (צילום: AFP)
אני מוריד את הג'ינס בסלון וזורק אותו על הספה. מהמטבח מגיע ריח צ'יפס. סבתא אוהבת אותי ככה כשאני דוחף תפוח-אדמה מטוגן לפה. שנינו נרגעים על האוכל הזה ומנסים לעצור את המהלומות שמתאמצות לחדור מבחוץ. עכשיו אילן הפצוע עוזר לי קצת. אם אבא לא היה שוכב על המיטה, היינו מצליחים טוב יותר ומשמרים את עצמנו כמו בצנצנת זכוכית עם נוזל שקוף. כך גם היינו מתפתחים, אולי אפילו הייתי רואה את אבא לובש מכנסיים מודרניים, אחר-כך היה בא אלי ורומז לי שיום יבוא ואהיה לבד, מסביר על אסונות הילדים וקורבנות הגידול המתבקשים, ואז גם היה שולח יד, לא נוגע בי ואומר שאין כל רע בכך, "זה לא נורא בכלל", היה מחייך ומסמן לי על השמיים שמעל הבית, על העננים שיעזרו לי להבין בקלות.
בערב מתחיל להיות קריר. עוד אין סימן לסתיו. השנה דילגנו על האביב וקפצנו ישר לקיץ. בדרך-כלל אני אוהב את הגשם והרטיבות, אבל היום זה לא ככה. רחש בלון החמצן נכנס לחדר שלי. בעבוע מפמפם ישר לריאות הנמקות של אבא. אני מתפלל שלא אשמע אותו באמצע הלילה. הדבר לא מסתדר טוב עם הרוח שתדפוק על התריסים. ברחוב שקט נורמלי, כמעט אמיתי. מהרחבה הפתוחה של הבלוק עולים הדי צעקות. שמה ילדים משחקים. הפעם הם זהירים יותר. עכשיו כבר לא משתוללים אצלנו עם אבנים תועות. המקרה של אילן עומד כמו עמוד זיכרון בראש שלנו. הוא עדיין תקוע בבית-החולים. עכשיו קוראים לו צמח. הנערות המעצבנות בבית-הספר אומרות שהוא לא יחזיק הרבה זמן, "אילן ממש צמח נובל", מישהי פלטה וניסתה להיות מבוגרת.
אתמול ראיתי את סבתא הולכת על אמצע הכביש. מהחלון הצצתי עליה מתקדמת לקראת הסיבוב ואז נתקלת באמא של אילן. שתיהן דיברו. השערות שלהן היו יבשות. סבתא נראתה זקופה יותר. אמא של אילן היתה שמנה ונמוכה עם שמלה כחולה ומקומטת. הן פטפטו על הגורל ועל הסוף שפגש את הילדים שלהן. התרגשתי מהמפגש ויצאתי אל החצר. אבל הן כבר לא היו על הכביש ולא הצלחתי לשער לאן נעלמו.
פתאום שמעתי מהבית את אבא אומר מלים ומיהרתי לחדרו. התקרבתי אליו וירדתי בברכיים לגובה המיטה. "אתה רוצה משהו? אבא? אתה שומע אותי?", שאלתי, "אמ..אמ...אמממ", הוא מלמל אלי, "מה אבא? דבר ברור", ביקשתי ממנו וניסיתי לראות משהו טוב משתנה אצלו. אבא סימן לי להסתכל מתחת לסדין שכיסה אותו. הרמתי את הבד הדק וראיתי את רגל שמאל מנותקת מהגוף. רציתי לצעוק לסבתא ולבכות לשמיים, אבל רק הסתכלתי על העיניים של אבא, אולי ניסה להרגיע אותי כי ראיתי שהוא לא מתלונן על כאבים.
עכשיו זה לא רגליים, לא ראש ולא פה. זהו-זה, אפשר להגיד שנמחקו הדברים החיוניים בגופו של אבא. הוא הולך להפסיד בגדול. גם אילן הילד השכן שלנו לא ינצח. האחות ביקרה אותנו לפני שעה וקשרה את הרגל
המנותקת בתחבושת עלובה. סבתא חייכה אליה והלכה לתת לה תה במטבח. חיכיתי קצת בחדר עד ששמעתי אותן יורדות במדרגות. אחר-כך העזתי להוציא את בושתי מהחדר ועברתי אל הסלון החשוך. השחור שהרגשתי היה קשה מדי באמצע היום. החדר של אבא דמם ומבחוץ באו דפיקות קלות שלא זיהיתי. הדלקתי את הטלוויזיה וביקשתי לראות עולם חדש. כמעט נגמרו המשחקים המבריקים והמתח של הספורטאים הרחוקים נעלם מהפנים. סוף-סוף הכל יחזור למה שהיה קודם, והעיר הזאת סֵיאוֹל תקבל את הדיוק שהיא מכירה. ממש עוד מעט הימים יהיו שטוחים כמו מסלול הריצה העגול שנשאר ריק מרגליים שריריות ואדום מאספלט משובח.
- לחלק הראשון של הסיפור "תחרות" לחץ כאן
- סמי ברדוגו (1970), סופר ומנחה סדנאות כתיבה, פרסם את קובץ הסיפורים "ילדה שחורה", את הרומן "ככה אני מדברת עם הרוח" ואת שתי הנובלות "יתומים"
לפנייה לכתב/ת 
