שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התיאטרוק של קפלן וסובול
    היא במאית מבטיחה בשנות העשרים לחייה. הוא מחזאי וסופר מוערך שנושק לשבעים וכבר מזמן לא צריך להוכיח את עצמו. בשלוש השנים האחרונות הם עובדים בצמוד. קבלו את איה קפלן ויהושע סובול בראיון זוגי מלוטש

    לפני כשלוש שנים הצטלבו לראשונה דרכיהם של המחזאי יהושע סובול והבימאית איה קפלן. היא, בעשור השלישי לחייה, עושה את צעדיה הראשונים בתיאטרון הישראלי. הוא, נושק לשבעים עם רזומה תיאטרוני גדוש. המפגש הראשוני היה מקרי ביותר והתרחש בחדר החזרות של "כל נדרי", הצגה שהעלה אנסמבל תיאטרון הרצליה וביים גדליה בסר.

     

    קפלן, אז בוגרת טרייה של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ויד ימינו של בסר, מנהל האנסמבל, קיבלה על עצמה את ניהול החזרות עם הקאסט שהורכב משחקנים חילוניים ודתיים. הם לא ידעו אז שהמפגש יוליד שיתוף פעולה פורה ומתמשך שכולל את המונודרמות עטורות השבחים "שעתו האחרונה של קול" ו"אני לא דרייפוס", וכן את "לא תשא", דרמת אקשן שמתרחשת בירכתי ארגון מאפיה מקומי, שסובול הציע לקפלן לביים בפסטיבל "תיאטרון קצר" בשנה שעברה.


    50 שנה וגעגוע להפוגה בטרור הבין-מיני (צילום: מרב יודילוביץ') 

     

    ההצגה הקצרה הפכה לדרמת מתח בשני חלקים שמציגה בימים אלה בתמונע. "חיים כפולים", הוא שם הערב שמחבר שני סיפורים שבוחנים מערך יחסים בין אדם לחברו ובין אדם למקום ומציצים על פניה הפחות יפים של החברה הישראלית. ערבות הדדית שדהתה, מעילה באמון, אובדן דרך, פיתויים, יצר שהופך את האדם ממוביל למוּבל וצביעוּת שבאה לידי ביטוי באחוות ה"בְּיַחד'נֶס" הישראלית, הם רק חלק מהנושאים שמוצגים ע"י מיכאל טפליצקי, אורן יאדגר וניסו כאביה.

     

    אקשן פילוסופי

    "שני המחזות יוצרים ביחד דיון פילוסופי רוחני על חברות, נאמנות ואמונה, כשתוך כדי יש המון אקשן, יריות, פיצוצים ורימוני עשן שבדרך כלל רואים רק בקולנוע", אומרת קפלן, "אלו מחזות מורכבים שסוחפים אותך לתוכם בזכות הרעננות של סובול".

     

    מה בעצם עושה את החיבור ביניכם?

     

    י.ס: "זה התחיל באנסמבל הרצליה עם צוות שחקנים שחלקו היה מקצועי וחלקו בעל הכשרה תיאטרונית מינימלית. תהליך החזרות לא היה חלקלק והבמאי, גדליה בסר, תלש לעצמו שערות. בסופו של דבר הוא הפקיד את העבודה בידי איה. צפיתי בתהליך מהצד והתרשמתי מאד מדרך העבודה שלה. היה לי ברור שהיא צריכה לביים אז הצעתי לכתוב לה".

     

    סובול ממשיך: "בראש כבר התגלגל לי קצה רעיון שהפך להיות 'שעתו של קול'. בדיעבד, איה עשתה עבודה טובה מאד והקשר נמשך. מצאנו שפה משותפת, אני מאד אוהב את סגנון העבודה שלה, היא מאד בהירה. היא יודעת להעביר ולהבהיר את הטקסט לשחקנים ולתקשר עם קהל. תפקידו של במאי הוא לתווך בין טקסט, שחקנים ובמאי והיא עושה את זה נפלא".


    "שעתו האחרונה של קול". נקודת מפגש גורלית (צילום: אייל לנדסמן)

     

    "המחזה היה מבחינתי נקודת מפגש גורלית ומתוות דרך", אומרת קפלן, "הייתי עוזרת במאי וכלכלתי את המשך מעשיי. כשאתה צעיר במקצוע, ובעיקר כשאתה נתפש כ-Child Prodigy, קשה לך לשמור על עצמך. מציעים לך לביים הצגות ילדים מפגרות, מפתים אותך בכסף, קשה לסרב לזה. בחרתי להיות אסיסטנטית של גדליה ולעבוד עם יהושע גם אם המשמעות היא חיים בצמצום".

     

    קפלן ממשיכה: "לאורך תקופה הפרינג' שעשיתי היה לחלוטין בהתנדבות. כשיהושע הציע לכתוב לי מחזה, חשבתי שזה מאד נחמד מצדו, אבל לא דמיינתי שהוא מתכוון לזה ברצינות. חודש אחרי הוא הגיע עם טיוטה שהעיפה לי את המוח. זו היתה מונודרמה שבחיים לא קראתי שום דבר שדומה לה".

     

    קפלן הוקסמה בעיקר משבירת חוקי המונודרמה המקובלים: "שעתו האחרונה של קול" אינו מתרחש בעבר, אלא Online, גיבור המחזה אינו מדבר לקהל ויש בהצגה "קיר רביעי".

    קונספט מהותי נוסף שנשבר הוא שהדובר משחק את עצמו בלבד. "חשבתי שזו מונודרמת מתח צ'נדלרית לחלוטין על גיבור שהוא Has Been, אחד שנפלט מהמערכת, אדם גמור שפתאום, בעקבות שיחת טלפון, משהו מהותי משנה את חייו. זו קלאסיקה ששלחה אותי מייד לקרוא את 'היי שלום, יפתי' של צ'נדלר".

     

    "נלחמנו בהרבה תחנות רוח בדרך", נזכרת קפלן, "הגענו לפסטיבל 'תיאטרון קצר' תוך ידיעה שכולם חושבים שזה פלופ. אנשים מפחדים מחדשנות". למרות הרוחות הרעות, סובול היה לה רוח גבית. "לא התערבתי בחזרות. באתי מדי פעם והתעקשתי לשחרר את המחזה, בעיקר כי התערבות של מחזאי בעבודתו של במאי בתחילת דרכו יכולה בעיקר להפריע", אומר סובול, "ידעתי שהיא מצוינת, לכן הופתעתי לשמוע מרשויות מועצת הביטחון של הפסטיבל, שהם מתכננים סנקציות על ההצגה. אני חושב שהם לא הבינו מה הם ראו. היו שיחות מאד סוערות בינינו לבין הרשויות המוסמכות".

     

    הרפתקנות כדרך עבודה

    התעקשותם לא להתקפל בפני הלחצים הוכיחה את עצמה. "הקהל השתגע, ההצגה היתה Sold Out בשנה. באופן אישי בכלל לא פחדתי. לא עסקתי בתחשיבים של מה הקהל יאהב. זה משהו, אגב, שלמדתי מיהושע הרבה לפני שהכרנו – יצר ההרפתקנות. כשאתה קורא את 'גטו', "ליל העשרים" או 'נפש יהודי' ושומע את מורשת הקרב על הלידות הקשות של ההצגות האלה, אתה מבין שאין צורך לפחד מחוסר אמון ראשוני של המערכת. אם זה לא מיינסטרים קל לעיכול, תמיד יהיו הרמות גבה וכשהדרך מלאה בכאלה, נדרשים אומץ ויצר הרפתקנות גדולים. זו בעיני הדרך היחידה לעבוד".

     


    טפליצקי, כאביה ויאדגר. שלישייה שהיא אנסמבל משובח (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    זו הרעננות וחוסר ההתפשרות של איה שמושכים אותך?

     

    י.ס: "כן, אבל זה יותר קונקרטי. יש לי מערכת יחסים דומה עם הבמאי האוסטרי, פאולוס מנקר, שביים בקאמרי את "עד ראיה". גם הקשר בינינו, שנפרש על פני שנים, הוא הרפתקה אחת גדולה. איה צודקת, תיאטרון שאינו הרפתקה לא מעניין אותי. לכן אני אוהב היום יותר את הפרינג' מאשר את התיאטרון המיינסטרימי.  ברור שהקשר עם אדם שצעיר ממך בכל כך הרבה שנים הוא גם קפיצת זמן. אני לא מכיר את העולם של איה. אני נמשך אליו, הוא מרתק אותי. אני מביא לקשר דברים מסוימים תוך ידיעה שהיא תביים אותם בדרכה. אני מסתכל על העבודות שלה ולומד דרכם הרבה מאד על המחזות שלי".

     

    כמו מה?

     

    י.ס: "לא גדלתי על רוק. בקושי גדלתי על הביטלס, שהם פחות או יותר בגילי. הראש של איה הוא של מישהו שגדל על רוק לגווניו. זה משנה את הגישה כלפי הכל, כמו איך עובדים עם טקסט ובאיזו אנרגיה. בדור שלי לא העזנו לעבוד באנרגיה כזו. הדרך שבה היא תוקפת את המילה, הקצב שיש בהצגה 'שעתו האחרונה של קול' שלפעמים צריך לשים לו ברקסים, זה רוק וזה מקסים אותי. המזג, הטמפרמנט והראש באים מהכיוון הרוקיסטי שלה. הטקסט בא מהתיאטרון שאני מכיר. השילוב הזה, בינינו, הוא: 'תיאטרוק'".

     


    תכונות נשיות כמו היסטריה בתוך מעוז הגבריות (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    אם תשאלו את קפלן מה יש בכתיבתו של סובול שמושך אותה היא תפתח במונולוג מתפייט. "סובול הוא מחזאי ענק, מהטובים בארץ. יש עליו 50 שנות תיאטרון, כשהניסיון שלי מזערי. הכתיבה, הניסיון והגיבוש של כל מרכיבי המחזות שלו, הם חומרים שאפשר להישען עליהם. הוא ממזר שובב, נביא שיודע את הצעד הבא. הוא תמיד Fresh, יודע לזהות לאן הבעבוע בעיר, בארץ או בעולם הזה לוקחים בתחומי המדע, הזוגיות, הפוליטיקה, החברה".

     

    במובן מסוים יצרתם לכם מעין אנסמבל משלכם?

     

    א.ק: "אני חושבת שנולדתי עם געגוע ללהקות תיאטרון של פעם, לאנסמבל של שחקנים שמאפשר לנשום איתו. לא סתם רצה הגורל ונוצר פער של שנה בלבד בין העלאת 'לא תשא' לכתיבה של 'לא תנאף', שמתחברים לערב אחד. זה אפשר לי זרימה בעבודה עם אנסמבל קטן של שלושה שחקנים וזה אדיר. זה מאפשר לכולנו להתפתח מתוך האינטימיות שנוצרת".

     

    אז אתם הולכים ליצור את כל עשרת הדברות?

     

    י.ס: "עכשיו העלית רעיון שהוא בר יישום. עשו את זה בקולנוע, למה לא לעשות את זה בתיאטרון?"

    א.ק: "מבחינתי השילוב בין המחזות יוצר שלם שגדול מסך חלקיו. שניהם תוקפים שאלות על אמון ובגידה". 

     

    מלחמת המינים

    נשים וגברים, עשה ואל תעשה וחולשות אנושיות מעסיקות את סובול וקפלן. בימים אלה עובדים השניים על מחזה נוסף בשם "חוטאים". "המחזה מתרחש במשטר שבו סוקלים נשים על ניאוף ויש בו בגידה איומה ונוראה", חושף סובול, "מי שהלשין על הגיבורה זה הגבר ועליו מטילים להיות זה שמיידה את האבן הראשונה".

     

    אתם עמוק בשלב מלחמת המינים?

     

    י.ס: "המלחמה הזו מתרחשת פה ובמקומות אחרים בעולם. קצת מזרחה מכאן, אפשר לראות את זה בצורה פראית ביותר. זו מלחמה איומה. המחזה החדש מחריף את המצב ומציג את בגידת הגבריות בנשיות".

     

    במרכז העבודות שלכם עומדים גברים. הנשים הן רקע. למה בעצם?

     

    י.ס: "הנשים ברקע, אבל הן מאד חשובות. אני מסכים שהן נפקדות נוכחות. גם המחזה שאיה תביים בתיאטרון 'הקאמרי' הוא על שני גברים – אב ובן. כשאני חושב על זה, אחרי 70 שנות ניסיון במקצוע הזה שנקרא 'גבר', מאחורי ההשקפה שלי על גברים עומדת מחשבה שאנחנו פועלים רק כיוון שיש מאחורינו נשים חזקות. אלמלא הנשים, היינו אבודים, לא היינו שווים דבר. בלי נשים אתה לא בא לעולם, לא חי בו וכנראה גם לא יוצא ממנו".

     

    א.ק: "יש לי עניין עם גברים. עד כה אני מוצאת את עצמי מנהלת דיאלוג מקצועי כמעט רק עם גברים. זה מוזר כי אין לי פחד מנשים, נהפוך הוא. יצא שגם יהושע נמצא בשלב שהוא בא חשבון עם הגבריות הישראלית. כאישה, אני חייבת לומר שראוי לבוא איתם בחשבון. מבחינת הבימוי, מעניין לי להיכנס למעוזי גבריות".

     

    לא מרגיז שהצגה שעבדתם עליה כל כך הרבה תרוץ בתמונע רק אחת לחודש?

     

    א.ק: "אולי כי אני רק שלוש שנים בתחום, זה דין שאני מקבלת אותו. יכול להיות שבשלב מתקדם יותר אגיע לרוויה, אבל אני חושבת שטוב שיש פרינג'. יש לו תנאים מסוימים וכולנו מכירים אותם".

     

    י.ס: "מה שצריך היה להיות פה זה רשת פרינג' שתקביל למה שהיה פעם 'אמנות לעם'. הצגות

    פרינג' צריכות לרוץ בכל הארץ זה רעיון שאני מנסה למכור כבר הרבה זמן, אולי עכשיו, כשיתחלף שר התרבות הנוכחי, זה יקרה".

     

    הג'ינגול בין המיינסטרים לפרינג' מאזן?

     

    י.ס: "דברים מסוימים שכתבתי לא היו עולים לעולם ברפרטוארי. היכולת ליצור בפרינג' היא סם חיים בשבילי, זה נותן לי חופש עצום ואפשרות לחפש ולהתחדש. התיאטרון הרפרטאורי היום לא מרשה לעצמו כישלון וזה לא שאני בעד כישלונות, אבל יוצר חייב לדעת שניתנת לו רשות הכישלון כדי שיעז להרחיק".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סובול. דרך העבודות שלה, אני למד על המחזות שלי
    צילום: מרב יודילוביץ'
    7 לילות
    מומלצים