קר ונמהר

לאינפנטילים: סקיבובינג. אופני השלג המקוריים שהיו פופולריים בסוף שנות ה־60 עושים לאחרונה קאמבק. במשך שנים הקפידו כל מיני אנשים עם מוח קפוא לייצר אופניים מיוחדים לשלג עם שלדה ומתלים יעודיים, עד שיום אחד הבין מישהו שאם לוקחים סתם אופני BMX, זורקים את הגלגלים ומתקינים במקומם מגלשי סקי, מתקבלים אופני סקיבוב כשרים. מכיוון ששלדת האופניים נועדה ממילא לעמוד בלחצים גבוהים, אפשר לעשות איתה כמעט את כל התרגילים המוכרים מעולם ה־BMX. כלומר, כל עוד רוכבים בירידה. הבעיה היחידה היא השם: אתה לא רוצה לחזור הביתה ולספר לחברה שלך שבילית את היום ברכיבה על בוב. אולי זאת הסיבה שהאמריקאים מעדיפים את הכינוי המעט פחות קוקסינלי "סקי־בייקס".

"אני והשטויות שלי, כיפור בפינלנד" (צילום: רויטרס)

לדפקטים: ווק רייסינג. לגרמני הקרוע שהמציא את המירוץ המטומטם הזה קוראים סטפן ראב, ומירוץ המחבתות הזה הוא רק אחד מענפי הספורט הדביליים שמאכלסים את תוכנית הטלוויזיה שהוא מנחה. הקונספט פשוט מאין כמוהו: גלישה במורד מסלול קרח תלול בתוך ווק (בדיוק, המחבת הקעורה הזאת שתאילנדים מקפיצים בה עוף בדיזנטריה). יש מקצה ליחידים וגם מקצה קבוצתי שבו ארבעה ישבנים גרמניים נתונים בתוך ארבעה ווקים כאלה שצמודים זה לזה. מהירות הגלישה עשויה להגיע ל־90 קמ"ש, ובמקצה קבוצתי אחד רשמה קבוצת גולשים מטעם ניסאן שיא מהירות של 109 קמ"ש. אמצעי המיגון כוללים חליפות?הוקי, ושתי מצקות מרק על הנעליים. הבטיחות, אתם יודעים, מעל הכל.

למתאבדים: סקלטון. לצד מדרונות מושלגים, יש בכמה אתרי סקי גם מגלשות בטון תלולות שמצופות בקרח מלאכותי. רוב הגולשים במסלולים האלה מצוידים במזחלות אווירודינמיות מחומרים מרוכבים, שמספקות חוויית גלישה במהירות של 130 קמ"ש ומנה גדושה של כוחות ג'י. אבל גולשי הסקלטון מסתפקים בשלד של מזחלת כזאת - פלטה נטולת מיגונים שבתחתיתה מותקנים שני מגלשים.

למעט תנועות הגוף של הגולש, לסקלטון אין שום אמצעי היגוי או בלימה. אחרי דחיפה קצרה לשם צבירת תאוצה הגולש פשוט נשכב על מלכודת המוות המשונה הזאת וממשיך להאיץ במורד, עד שהוא מגיע למהירות תלת־ספרתית. כדי להוסיף עניין לחוויה המטלטלת, חוקי הסקלטון מחייבים את הגולש לשכב על הבטן עם הראש קדימה. הגיוני, אחרת מה כל הכיף?