הפוסל (מפלגות) במומו פוסל
בעצם עתירתן לפסילת המפלגות הערביות, פסלו "ישראל ביתנו" ו"האיחוד הלאומי" גם את עצמן. אלה וגם אלה חותרות תחת רעיון המדינה היהודית-דמוקרטית
החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית למנוע מבל"ד ורע"מ-תע"ל התמודדות בבחירות לכנסת, מאפשרת הצצה לסכנות שאורבות למנגנון הדמוקרטי גם מצדה השני של המפה הפוליטית.
תנועת בל"ד (ברית לאומית דמוקרטית) התמודדה לראשונה לכנסת בבחירות 96' לא באופן עצמאי, כי אם באופן טפילי משהו, על גבה של חד"ש (חזית דמוקרטית לשלום ולשיוויון), כשהיא ממוזגת בתוכה כיחידה עצמאית, שיוצגה אז על-ידי עזמי בשארה.
הד"ר בשארה, נוצרי, יליד נצרת, גדל במפלגה הקומוניסטית הישראלית (המרכיב המרכזי בחד"ש), ולמד באמצעות מפעל המלגות שלה פילוסופיה במזרח גרמניה הטוטאליטרית, שם גם עשה את הדוקטורט שלו. הנה איפוא פרדוקס: אף שבל"ד קמה כאלטרנטיבה רעיונית הרסנית לחד"ש, הסכימה האחרונה להכילה בתוכה ולהכניס את מנהיגה לכנסת במסגרתה, כמו הכניס אדם למעונו מנגנון השמדה עצמית.
ב-99' כבר התמודדה בל"ד באורח עצמאי, כשהיא מציגה את בשארה כמועמד לראשות הממשלה.
בל"ד הינה ביטויי לפוליטיקת זהות רדיקלית ובדלנית, החותרת למעשה תחת מגמות של אינטגרטיביות בין הציבור היהודי והערבי במדינת ישראל. בסיסה הרעיוני נעוץ בסיסמא "מדינת כל אזרחיה". על פניה סיסמה תמימה, נאורה וקבילה. הרי אך טבעי שמדינה תהיה של כל אזרחיה, אך בפועל מדובר בביטול רעיון המדינה היהודית-דמוקרטית, והחלפתו ברעיון ששלי-שלי ושלכם – גם שלי. לאמור, מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל והפיכת מדינת ישראל עצמה למדינה ללא ציביון ואף ללא רוב יהודי מובהק, תוך ביטול חוק השבות ושינויי הגדרתי עמוק.
רע"ם–תע"ל, פדרצייה פרלמנטרית הכוללת את התנועה האיסלמית ואת הד"ר אחמד טיבי (שלא העמיד את מפלגתו ועצמו באופן עצמאי בפני הבוחר מעולם), אימצה אף היא הלכה למעשה את רעיונותיו של בשארה לביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל. יש מקום לתהות על מידת אחריותם, כושר ריסונם ויכולתם של נבחרי ציבור בכלל, לשמש פעמים גם כגורם בולם למגמות הרווחות בקרב צאן מרעיתם.
כאן נקלעו יחסי ישראל והמיעוט הערבי החי בתוכה ליחסים משבריים ועצובים, גם בשל מנהיגות שסימנה נתיב ללא מוצא. על פני הדברים קיים בסיס, גם אם מוצקותו תוטל בספק בבג"ץ – לפסילת שתי המפלגות. אולם, ראוי להתעכב גם על העותרות שדרשו לעשות כן ולעמוד על טיבן. מבלי משים הן פסלו גם את עצמן.
"ישראל ביתנו", (מיזם פוליטי פרטי של ליברמן) ו"האיחוד הלאומי" טענו נגד המפלגות הערביות, שהן שוללות את אופייה היהודי של מדינת ישראל. ברם, במצען הן עושות דבר זהה. ללא פשרות טריטוריאליות, יירד רעיון המדינה היהודית-דמוקרטית לטימיון. הנה אם כן, אתגר לעותרים פוטנציאליים.
מכל מקום, בג"ץ בבואו לשבת על המדוכה בעניין פסילת המפלגות הערביות, יעסוק בגבולות הדמוקרטיה הישראלית, שברירותה, סובלנותה ומידת יכולתה - אם יש לה כזו - להכיל גם גורמים המבקשים לכרסם בה.
זאת ועוד: פרוצדורות פוליטיות ומשפטיות הן דרך מאוד מוגבלת לטפל בתופעות חברתיות ותרבותיות עמוקות. לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל שאיפות אזרחיות, זהותיות, תרבותיות ואחרות, שאופן מימושן ראוי מאוד לדיון ציבורי, רצוי בלי קללות ומכות.
דרור ניסן שימש בעבר כדובר מפלגת חד"ש
לפנייה לכתב/ת 
