שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אחות, את לא שומעת שהתינוק צורח?
    הוא שוכב וצורח כבר 40 דקות במחלקה בבית החולים ואף אחות אפילו לא חושבת לגשת אליו. המוניטור לא ציפצף אז כנראה שהכל בסדר. תינוקות שרק נולדו הרי ממילא לא מרגישים. הפסיכולוג הקליני יאיר צבעוני מספר על ערב מזעזע בתינוקייה של בית החולים

    שש שעות אחרי שהגענו לחדר מיון יולדות כבר הייתה בתי המתוקה בידיים של אמא שלה. הלידה עברה יפה, המיילדת הייתה מקסימה ותינוקת קטנטנה הפכה אותנו להורים.

     

    כשעה וחצי אחרי הלידה התבקשנו לעבור למחלקת יולדות. התינוקת צריכה להיבדק והאם צריכה לנוח. זוגתי נלקחה למחלקה, יחד עם חברה שליוותה אותה. אני ליוויתי את בתי לחדר קליטה במחלקת יילודים, שם בודקים את היילודים, רוחצים אותם ונותנים להם חיסונים ראשונים.

     

    עוד ועוד תינוקות צורחים

    בחדר הזה שוכבים תינוקות בעריסות בית החולים. ליד אחדים מהם עומד האב שהגיע לשם היישר מחדר הלידה. בתי ישנה ואני ממתין בסבלנות לתורנו. בינתיים תינוקות בוכים והורים שנמצאים במקום משתדלים להרגיע. עבורי כבר בשלב זה המצב היה לא נעים, כי האחות היחידה הייתה עסוקה מאוד וטיפלה כל פעם בילד שהגיע תורו או עסקה בניירת הרבה שהיה עליה למלא. היא לא ניגשה כלל לילדים שלא הגיע תורם.

     

    התאפקתי שלא לגשת לתינוקות הבוכים וגם חששתי שזה לא ממש לגיטימי. לשמחתי, בתי המשיכה לישון. כעבור זמן מה הגיעה בדיקת הרופא. הוא היה נחמד ועדין. מעניין היה לשמוע את התיאוריה שלו, שמסבירה מדוע עדיף לתת את החיסון כבר עכשיו ולא בשלב יותר מאוחר: בשלב הזה הכאב עדיין לא נרשם. שאלתי אותו מאין התיאוריה ולא קיבלתי תשובה. לא התווכחתי, אבל היה נדמה לי שמשהו ברעיון של התיאוריה הזאת נוכח מאוד במחלקה.

     

    ההמתנה החלה להתארך והיינו שם כבר למעלה משעתיים. בשלב כלשהו שאלתי מה קורה ואם אפשר ללכת עם הילדה לאמא. נאמר לי שאני יכול ללכת, אבל לחזור תוך עשר דקות עד רבע שעה. חזרנו לזוגתי והיא שמחה לראות את בתנו ולהחזיק אותה, אבל נאלצה שוב להיפרד ממנה כעבור רבע שעה לפי הנחיות האחות. חזרתי ושוב המתנתי. הזמן עבר לאטו. השעה כבר הייתה אחרי 11 בלילה (כבר יותר משלוש שעות המתנה) והמשמרת התחלפה.

     

    האחות שהגיעה למשמרת לא הייתה יותר קשובה לילדים מקודמתה. החדר התמלא בעוד ועוד תינוקות וכבר לא הרבה הורים נשארו שם. ההמתנה הפכה להיות בלתי נסבלת. צפיתי בהרבה תינוקות צורחים והמראה קרע את לבי.

     

    במיוחד היה לי קשה עם תינוק שנולד במשקל קטן. הוא צרח וצרח בלי הפסקה לפחות חצי שעה. אביו לא היה בסביבה והאחות לא ניגשה אליו. בגלל משקלו, הוא היה מחובר למוניטור וכנראה המוניטור לא הראה שום סימנים של בעיה גופנית. אולי המצב הזה היה מרגיע דיו בשביל האחות והיא נתנה לו להמשיך לצרוח. אחרי זמן שנמשך כנצח לא התאפקתי וניגשתי לאחות. אמרתי לה שהוא צורח בלי הפסקה כבר כארבעים דקות. האחות ניגשה, פתחה לו את עטיפת השמיכות, סידרה אותו אחרת וכעבור שתי דקות הוא נרגע ונרדם.

     

    החדר "שלנו"

    הייתי מזועזע. זה הזכיר לי סיפורים של סבי וסבתי מהקיבוץ. שם היו נותנים לתינוקות חולים לישון בנפרד ולצרוח כמה שהם רוצים בלי לתת להורים להתקרב אליהם. קשה היה לי להאמין שזה המצב בבית חולים במרכז הארץ בשנת 2008. קשה היה לי גם לקבל שתינוק צריך להעביר את שעותיו הראשונות בחיים בהמתנה לבדיקה ולרחצה שאינם דחופים, להיות מופרד מאמו ולא לזכות בשום טיפול חוץ מחימום בגרילר (התנורים שמעל התינוקות). הסיבה היחידה שלא דרשתי לעזוב מיד את המקום הייתה שבתי ישנה כמעט כל הזמן וברגע שהתעוררה הרגעתי אותה בכמה ליטופים ושירי הרגעה. חשבתי שעבורה זה לא נורא כל כך.

     

    גם הבחירה של רבים מהאבות שלא להיות שם בשעות הראשונות האלה הפתיעה אותי. קשה היה לי לראות את הקטנים הללו בוכים לבד, ומה יותר טבעי מהורה שיהיה שם וירגיע אותם ברגעיהם הראשונים.

     

    לקראת חצות זוגתי כבר ירדה מהמיטה והצטרפה אלי וכעבור זמן מה שוחררה התינוקת שלנו. הבאנו אותה לחדר לאחר שבחרנו בביות מלא והיא ישנה אתנו. זה היה חדר לשלוש יולדות. אנחנו בפינה שצמודה לשירותים. הווילון לא סוגר את המרחב שלנו עד הסוף. אני אומר "שלנו", אבל למעשה זה שלה. הייתה שם מיטת יחיד, לא הייתה כורסה או מושב נוח לבעל. היינו עייפים ונרגשים וכמובן שלא חשבנו להיפרד בשלב זה.

     

    סגרנו את הווילון עד כמה שיכולנו והלכנו לישון יחד, במיטת היחיד של המחלקה, כשבתנו בעריסה לידנו. כמובן שכל רישרוש או קימה לשירותים של יולדת אחרת העירו אותנו וכך גם מבקרים של היולדות האחרות. עברנו את הלילה באווירה של מחנה צופים והתנחמנו בידיעה שלמחרת נעבור למלונית ולא נישאר עוד בתנאים אלו.

     

    משימת הכנת כוס תה בבוקר לא הייתה פשוטה. כדי להכין כוס תה היה עליי לגשת לאחות, לבקש שתי כוסות ולהסתובב בין אנשים כדי לחפש כפית. ארוחת בוקר הוגשה רק ליולדת. כמו שהתברר ממבנה החדרים, לגבר אין מקום בבית החולים בתהליך שלאחר הלידה, שהרי מה לגבר ולילדו שאך נולד? זה עניין לנשים. מהפכה פמיניסטית התרחשה כאן פעם?

     

    היו עוד אירועים בלתי נעימים במחלקה. בבדיקה שלאחר הלידה מיששה הרופאה את בטנה של זוגתי בחוסר רגישות והלכה בלי להישיר מבט או לשאול לשלומה. עומס בלתי סביר על האחיות הופך אותן למעשה לכמעט בלתי זמינות לצרכים שאינם חירום. למשל, אחות אינה זמינה לעזור ליולדת לרדת מהמיטה כדי ללכת לשירותים בזמן התפוגגות השפעת האפידורל.

     

    רגשות לא רואים במוניטור

    חשוב לציין שבתוך הזעזוע העמוק שלנו מהמחלקה ומהטיפול בה, היו גם נקודות של אור. בתינוקייה היו אחיות שהתייחסו יפה מאוד לתינוקות והדריכו אותנו בסבלנות בחיתולים הראשונים, אבל העומס עליהן עצום וגם הן מוגבלות באפשרות לגשת לתינוק שבוכה.

     

    כחלק מהשירות במלונית הלכנו ליועצת הנקה מקצועית, נעימה וקשובה שעזרה לנו מאוד, ובעזרתה לראשונה הצליחה ההנקה. גם כאן בלט ההבדל מהעזרה בהנקה מידי האחיות במחלקה, שלמרות כוונות טובות היה לא עקבי ולא מותאם מספיק.

     

    בהדרכה של טיפת חלב במלונית הסבירה האחות שכאשר תינוק בוכה יש לכך סיבה ויש לגשת אליו מיד. תהינו על הסתירה בין התיאוריה הבסיסית והסבירה כל כך הזאת לבין הנעשה במחלקה, וכיצד סתירה זו חיה לה בשלום במערכת.

     

    המגבלות התקציביות של מערכת הבריאות ברורות, הלחץ על הצוות הרפואי בלתי סביר, אבל אני חושב שמשתקפת פה גם גישה טיפולית כללית שחורגת ממגבלות אלו. הטיפול במחלקה מתמקד כמעט רק בהיבטים גופניים מיידיים של היילוד והיולדת. דבר שלא משתקף במוניטור ולא הוכח שהוא קשור ישירות לסטטיסטיקה שלפיה נמדדת המחלקה - לא נחשב.

     

    כנראה שהחיים הנפשיים של התינוק, האם ומקומו של האב, אינם חלק מהסטטיסטיקה ולא מקבלים התייחסות בעבודת המחלקה. אפשר להבחין גם בכוחן של נורמות ובפעולתן על הצוות ועל ההורים – הורים מפקידים את ילדיהם בחדר הקבלה או בתינוקייה ונמצאים במקום אחר, ואנשי הצוות לומדים לקבל את קול צרחות הילדים כרקע שגרתי לעבודתם.

     

    עברו יותר משבועיים מאז השחרור מבית החולים. בתי ישנה לידי בשקט בעריסה וליל המחנאות במחלקת היולדות נראה רחוק ולא רלוונטי. ובכל זאת, חשבתי שיש משמעות להעלות על סדר היום את הטיפול ביילודים ובהורים, ולהזכיר את מה שנדמה לי כמובן מאליו – לאנשים, וכן, גם ליילודים, יש נפש.

     

    לעיתים נראה שהרפואה הולכת לכיוון שמתייחס לנפש כאל אפיפנומנה של הגוף, מעין תופעה מקבילה וחסרת משמעות כשלעצמה לפעילות הפיזיולוגית הגופנית שהיא היא העיקר. כשעצוב לנו יתנו לנו אפוא פרוזאק, כשכואב לנו יספקו אקמול, וכאשר תינוק צורח או יולדת מתלוננת בלי סימן במוניטור – פשוט לא ישמעו אותם.

     

    • הכותב הוא פסיכולוג קליני.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים